יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת סנהדרין, פרק ג, שיעור 24

הגמרא מביאה מעשה בענין זה: הַהוּא דְאֲטְמִין לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ סַהֲדֵי בְּכִילְתָא – מעשה באדם שרצה שחבירו יודה לו על חוב שהוא חייב לו בלי שידע שעדים שומעים אותו, ולכן החביא עדים בכילה שדרך לישון בה, אָמַר לוֹ התובע, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אָמַר לוֹ הנתבע הֵן, המשיך התובע ואמר לו עֵירֵי וְשִׁיכְבֵי לְהַוּוֹ עֲלָךְ סַהֲדֵי – גם הערים וגם הישנים יהיו עדים על הודאתך, ואמר לו כן כדי שיחשוב שכולם ישנים ולא יחשוש, אָמַר לֵיהּ הנתבע לֹא, איני רוצה בכך. ובאו העדים והעידו על הודאתו, אָמַר רַב כַּהֲנָא, הָא אָמַר לֹא – הרי אמר הנתבע שאינו מתרצה בכך שיהיו כולם עדים על הודאתו, ויכול הוא לטעון ששיטה בו בהודאתו.

וְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שצָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר הנתבע 'אַתֶּם עֵדַי', לֹא שְׁנָא כִּי אָמַר לֹוֶה וְלֹא שְׁנָא כִּי אָמַר מַלְוֶה וְשָׁתִיק לֹוֶה – אין חילוק בין אופן שהלוה עצמו אמר כן לעדים, שיהיו עדים על הודאתו, לבין אופן שאמר כן המלוה, ושמע זאת הלוה ושתק.

התבאר לעיל שאדם שהודה מחמת תביעת חבירו, יכול לטעון שהיתה הודאתו דרך השטאה, הגמרא מבארת עתה שאף באופן שאינו יכול לטעון כן, מכל מקום יכול הוא לטעון שהודה רק כדי שלא יחשבו בני אדם שהוא עשיר: הַהוּא דְּהַוָּה קָרוּ לֵיהּ – מעשה באדם שהיו מכנים אותו 'קַב רָשׁוּ', כלומר שיש עליו שטרות חוב במשקל קב, אָמַר אותו אדם, מַאן מַסִּיק בִּי – וכי מי הוא הנושה בי, אֶלָּא פְּלַנְיָא מֵאָה זוּזֵי – מלבד אדם פלוני שאני חייב לו מאה זוז, תַּבְעֵיא לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – תבעו אותו אדם לדין לפני רב נחמן, שהרי הודה בעצמו שהוא חייב לו מאה זוז, אָמַר לְהוּ רב נחמן, אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כלומר, עשוי הוא להודות בדבר שאינו נכון, רק כדי שלא יחשבו בני אדם שהוא 'שָׂבֵעַ' ועשיר.

מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא דְּהַוָּה קָרוּ לֵיהּ – מעשה באדם שהיו מכנים אותו 'עַכְבָּרָא דְּשָׁכִיב אַדִינְרֵי' – עכבר הרובץ על דינריו, כלומר, עשיר קמצן שאינו נהנה מממונו, כשם שעכבר אינו נהנה מכך שהוא רובץ על דינרי זהב, כִּי הֲוָה שָׁכִיב – כשאותו אדם נטה למות, אָמַר, אִי הֲוָה לִי – אם היה לי ממון, לָאו פְּרַעֲתֵיהּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי – האם לא הייתי פורע בממון זה את חובי לפלוני ופלוני. לְבָתַר דְּשָׁכִיב – לאחר שמת אותו אדם, תָּבְעוּ לִבְּנֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָיא – תבעו אותם פלוני ופלוני את בניו של המת לפני רבי חייא, בטענה שהוא עצמו הודה שהוא חייב להם. אָמַר לְהוּ רבי חייא, כְּשֵׁם שֶׁאָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו, כלומר, אף שלפני מותו לא מסתבר שהודה כדי שלא יחשבו שהוא עצמו עשיר, מכל מקום יתכן שאמר כן כדי שלא יחשבו שבניו עשירים, ולכן אין הודאתו מחייבת את בניו.

אף על פי שבדרך כלל אין כותבים שטר על האדם ללא ציוויו, הגמרא מבררת עתה שיש אופנים שרשאים העדים ששמעו את הודאת האדם לכתוב זאת בשטר: הוֹדָה האדם בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – וקיבלו מידו קנין על הודאה זו, כּוֹתְבִין שטר על הודאתו, אף שלא ציוה עליהם בפירוש לכתוב שטר, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן שֶׁסְתָם קִנְיַן לִכְתִיבָה הוא עוֹמֵד, וכשקנו מידו הרי זה כאילו הסכים לכך שיכתבו עליו שטר. אבל אם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵין כּוֹתְבִין, ואף על פי שאמר 'אתם עדי' וחייב הוא לשלם, נח לו יותר שתהיה הודאתו כמלוה על פה, ולא כמלוה בשטר. ואם הודה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי – מה הדין, ומביאה בכך הגמרא מחלוקת, רַב אָמַר, כּוֹתְבִין, כיון שכשהודה בפני שלשה הרי זה כאילו עשאם בית דין לענין זה, והפקר בית דין הפקר, ויש להם רשות לכתוב שטר אף ללא ציוויו. רַב אַשִׁי אָמַר, אֵין כּוֹתְבִין, כיון שלא ציוה על כך. הֲוָה עוֹבְדָא – היה מעשה כזה שבא לפני רב לדין, וְחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַשִׁי – וחשש רב לדברי רב אשי, שלא לכתוב שטר באופן כזה.

אָמַר רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, הַאי אוֹדִיתָא – הודאה זו, שנאמרה בפני שלשה, ולא קנו מידו, זִימְנִין כַּתְבִינָן וְזִימְנִין לֹא כַּתְבִינָן – יש פעמים שרשאים הם לכותבה בשטר, ויש אופנים שאינם רשאים, ומבאר את דבריו, מִיכַּנְפֵי וְיָתְבֵי – אם כבר היו נאספים ויושבים מעצמם, והוא בא והודה מעצמו בפניהם, לֹא כַּתְבִינָן, כיון שאין הוכחה שהחשיבם כבית דין, ויתכן שהודה בפניהם בתורת עדים, ואף אם היו שנים היה מודה בפניהם, אך אם כָּנַף וְאַיְיתֵי אִיהוּ – אם הוא עצמו אסף והביא את שלשתם, הרי זו ראיה שהיתה כוונתו שיהיו דוקא בית דין, וכיון שהודה בפניהם כַּתְבִינָן – כותבים הם שטר על הודאתו. מַר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילוּ כָּנַף וְאַיְיתֵי – אפילו אם הוא אספם והביאם, וְאף אם אָמַר 'הָווּ עָלַי דַּיָּינֵי' – היו עלי דיינים, לֹא כַּתְבִינָן – אין כותבים את הודאתו ואינם נחשבים בית דין, עַד דְּקָבְעֵי דּוּכְתָּא בְּבֵי דִּינָא – עד שיקבעו מקום מסוים לשבת בו בתורת בית דין, וּמְשַׁדְּרֵי שְׁלִיחָא מִבֵּי דִּינָא – וישלחו אליו שליח בית דין שיבוא לדין, וּמְזַמְנֵי לְהוּ לְדִינָא – ויזמינו אותם לדין, ובאופן זה אם אכן הודה בפניהם, יכולים הם לכתוב את הודאתו.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)