מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ה משניות ג-ז

פרק ה, משנה ג: גוי המעביר יחד עם ישראל חביות יין של ישראל, אם התרחק היהודי מהמקום ולא הודיע על כך לגוי, היין מותר, כיון שהגוי חושש שיחזור היהודי, ואינו נוגע ביין. ואם הודיע לו שהוא מתרחק, אם שהה שיעור זמן שהיה הגוי יכול לנקוב חור בחבית, ולחזור ולסתום את החור בטיט, והיה הטיט מתייבש, היין אסור. ולרבן שמעון בן גמליאל שיעור הזמן האוסר הוא אם יש בו כדי לפתוח את המכסה לגמרי, לעשות מכסה חדש חתום בטיט, ולהמתין שיתנגב הטיט.
משנה ד: ומחלוקת זו של רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא גם במוליך את יינו בקרון או ספינה, והלך לו היהודי למרחץ, וכן במניח הישראל את היין בחנות עם גוי והלך לו, שלדעת חכמים שיעור הזמן האוסר הוא כדי שיקוב חור, ויסתמנו, ויתייבש. ולרבן שמעון בן גמליאל שיעור הזמן הוא כדי שיפתח את מכסה החבית, יסתמנה בטיט, ותתייבש. אמנם אם לא הודיעו כלל שהוא מתרחק מהמקום, אף אם התרחק אין היין נאסר כיון שהגוי חושש לגעת ביין, שמא יחזור היהודי פתאום.
משנה ה: גוי האוכל עם יהודי על השולחן, והניח הישראל כד יין על השולחן, ויצא, הרי הוא נאסר. ואם הניחו במקום שמניחים בו את המאכלים קודם הגשתם אל השולחן, אין חוששים שנגע ביין הנמצא שם, והוא מותר. אך אם אמר לו הישראל 'הוי מוזג ושותה', יש חשש שנגע גם ביין שבאותו מקום, ואם היו שם חביות פתוחות, הרי הן אסורות, ואם היו שם חביות סגורות, מותרות, אלא אם כן שהה הישראל בחוץ שיעור זמן שיש בו כדי לפתוח את מכסה החבית, לסותמה מחדש בטיט, ויתייבש הטיט [והיינו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אך לחכמים די בשיעור זמן של נקיבת חור, סתימתו וייבושו].
משנה ו: קבוצת חיילים גויים הבולשים אחר ממון אחרים, לשוללם לעצמו, אם נכנסו בזמן שלום, הרי החביות שאינו חתומות בטיט אסורות, והחתומות בטיט מותרות. ובשעת מלחמה הכל מותר, כיון שאין להם זמן לנסך.
משנה ז: אומנים יהודיים שעשו מלאכה עבור גוי, ושלח להם בשכרם חבית יין נסך, אם עדיין לא זכו בה ולא התרצו לקבלה, יכולים הם לומר לו שיתן להם במקומה שכר ממש, והוא מותר. אבל אם כבר זכו בחבית יין נסך, אסור להם לומר לגוי שיקח את היין ויתן להם שכר ממש, שהרי בכך הם נחשבים כמוכרים לו את יין הנסך שבידם תמורת מעות, והרי יין נסך אסור בהנאה.
ישראל המוכר יין לגוי, ופסק עמו את מחיר היין קודם שנמדד היין עבור הגוי, דמי היין מותרים, שהרי אף היין עצמו עדיין מותר. אבל אם מדד את היין תחילה עבור הגוי, קודם שפסקו את הדמים, הרי מאותה שעה כבר אין היהודי נזהר בגוי שלא ייגע ביין, ונאסר היין קודם שנמכר לגוי, ודמיו אסורים.
אם מילא היהודי יין במשפך לכלי של גוי, והיה יין נסך בכלי של הגוי, נאסר היין שבמשפך כיון שהוא מחובר ליין הנסך, ואם נשאר במשפך אפילו טיפה אחת, ומילא דרכו יין בכלי נוסף, נאסר היין הנמדד מחמת תערובת יין נסך שבו.
ישראל השופך יין כשר מכלי שלו לכלי של גוי, ועושה זאת באופן שאין קילוח אחד המחבר בין הכלי העליון לתחתון, מה שבכלי העליון מותר, ורק מה ששפך לכלי של הגוי נאסר, ואף שעדיין לא נכנס לתוך הכלי של הגוי, כיון שהוא נחשב כבר כמחובר ליין שבכלי של הגוי, האסור.