יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק א, שיעור 3

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַנִּשְׁאָל לְחָכָם – השואל חכם על מראה דם, וְטִימֵּא החכם, לֹא יִשְׁאַל לְחָכָם אחר וִיטַהֵר, כיון שלאחר ששאל את החכם הראשון וטימא לו, הרי נחשב הדבר כטמא ממש, ואין חכם אחר יכול לטהרו. וכן אם נשאל לְחָכָם וְאָסַר, לֹא יִשְׁאַל לְחָכָם אחר וְיַתִּיר. הָיוּ שְׁנַיִם חולקים בדבר, אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, או אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל מֵחֲבֵירוֹ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיַן [-במספר התלמידים שהסכימו איתו בהלכה זו], הָלֵךְ אַחֲרָיו, וְאִם לָאו, אלא שניהם שוים בחכמה ובמנין, הָלֵךְ אַחַר הַמַּחְמִיר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, אם המחלוקת היא בְּדין שֶׁל תּוֹרָה, הָלֵךְ אַחַר הַמַּחְמִיר. אך אם המחלוקת היא בְּדין שֶׁל סוֹפְרִים, והיינו דין דרבנן, הָלֵךְ אַחַר הַמֵּיקֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה.

 

 

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל הַפּוֹשְׁעִים שֶׁחָזְרוּ בהם ושבו בתשובה, אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָם עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם חָזְרוּ בָּהֶן בְּמַטְמוֹנִיּוֹת [-בסתר], אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן, אך אם חזרו בהם בְּפַרְהֶסְיָא, מְקַבְּלִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם חזרו בתשובה בסתר ובין אם חזרו בגלוי, מְקַבְּלִין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג כב) 'שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוֹבָבִים', אף ל פי שעדיין כלפי חוץ הוא נראה שובב, שרק בסתר שב בתשובה, מכל מקום מקבלים אותו, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפָר עִיטּוּשׁ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, שבין אם שב בסתר ובין אם שב בגלוי, מקבלים אותו בתשובה.

 

 

משנה

לאחר שהתבארו דיני ימי חגם של הגויים, מבארת משנתנו, וְאֵלּוּ הם ימי אֵידֵיהֶן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, קָלֶנְדָּא, וּסְטוֹרִיס, וענינם יבואר בגמרא.  [וּקְרָטֵסִים – יום שבו קיבלו עליהם הגויים את מלכות רומי], וְיוֹם גְּנוּסְיָא – יום הכתרתם שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּדָה של המלכים, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָל מִיתָה של מלך שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה – ששרפו אחרי מיתתו את כלי תשמישו, הרי ניכר שזו מיתה החשובה בעיניהם, ויֶשׁ בָּהּ משום עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאילו מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה משום עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אבל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ [וּבְלוֹרִיתוֹ], שאין זה יום הקבוע לרבים, אלא כל אחד מהגויים עושה לו יום חג כשמגלח את זקנו ובלוריתו [שהיו רגילים לעשות כן פעם בשנה], וְיוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, ומקריב קרבנות לכבוד עבודה זרה שלו, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, [וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ], שבכל הימים הללו הם עושים יום חג לשם עבודה זרה, אך אין אלו ימים חשובים כל כך בעיניהם, ולכן אֵינוֹ אָסוּר – אין איסור לעשות משא ומתן אֶלָּא באוֹתוֹ הַיּוֹם, וְעם אוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבָד החוגג ביום זה, ולא עם גויים אחרים.

 

 

גמרא

שנינו במשנה, אָמַר רַב חָנַן בַּר רָבָא, קַלַנְדָא, זהו חג שעושים הגויים שְׁמֹנָה יָמִים אַחַר הַתְּקוּפָה – תקופת טבת כאשר מתחילים הלילות להתקצר, סְטוּרַנְיָא, זהו חג שעושים הגויים שְׁמוֹנָה יָמִים לִפְנֵי הַתְּקוּפָה, [חגים אלו נעשים לפני ואחרי התאריך שבו היום מתחיל להתארך, כיון שכאשר ראה אדם הראשון שמתחילים הימים להתקצר, חשב שבגלל חטאו מתקצרים הימים והולכים עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו, ועמד שמונה ימים בתענית ותפילה, אמנם לאחר שעברה תקופת טבת וראה שהימים מתארכים, הבין שכך הוא מנהגו של עולם, וקבע שמונה ימים לחג. ובשנה שאחריה, קבע את הימים שלפני התקופה ואת שלאחר התקופה, לימים טובים. ואמנם הוא קבע ימים אלו לשם שמים, והגויים נטלו ימים אלו ועשאום חגים לשם עבודה זרה], וְסִימָנֵיךְ – סימן לדבר, שלא תחליף ביניהם, הוא הפסוק בתהילים (קלט ה) 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי', והיינו שתחילה הוזכר במשנה החג שהוא אחרי התקופה, ולאחר מכן החג שהוא קודם התקופה.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)