יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק ב, שיעור 19

משנה

נוֹדוֹת עור של הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְקַנְקַנֵּיהֶן – וכן קנקני חרס של גויים, וְיַיִן של יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, הרי יינות אלו אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, אלא אם היו אלו נודות וקנקנים חדשים, מותר להכניס בהם יין של ישראל מיד. ואם השתמש בהם הגוי והכניס בהם יין לקיום, צריך הישראל למלא אותם מים שישהו בהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל יום מאותם שלשה ימים שופך את המים וממלא מים אחרים, ואחר כך רשאי למלא בהם יין. ואם עברו שנים עשר חודש שלא השתמש בהם הגוי, מותר לישראל למלא בהם יין מיד.

הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין – קליפות הענבים וגרעיניהם, שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שנשארו לאחר סינון היין, ונמצא שבלעו טעם של יין נסך, אֲסוּרִין, וִאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַלַחִין, והיינו בתוך שנים עשר חודש לאחר שהופרדו מהיין, אֲסוּרִין. וְהַיְבֵשִׁין, והיינו לאחר שנים עשר חודש, מוּתָּרִים, ואפילו באכילה, כיון שכבר אין בהם טעם של יין נסך.

הַמֻּרְיָיס – שומן של דגים, שהיתה דרכם לערב בו יין, וּגְבִינַת מקום ששמו בֵּית אֻנְיָיקִי, שרוב העגלים שבאותו מקום היו קרבים לשם עבודה זרה, ואת הגבינה עושים על ידי שמעמידים את החלב בקיבת העגלים, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ואף על פי שרוב שאר הבהמות [מלבד העגלים] אינן קרבות לעבודה זרה, חוששים למיעוט של אותם עגלים [שהם מיעוט ביחס לכל הבהמות], והגבינות הבאות משם אסורות אפילו בהנאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שני דברים אלו אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, ולגבי מורייס הטעם הוא כיון שאין היין ניתן בו לטעם טוב אלא כדי להעביר את הזוהמה, ולכן די בכך שנאסר באכילה, אך אינו נאסר בהנאה, ולגבי גבינת בית אוניקי הטעם הוא לפי שאין חוששים למיעוט, ורק לגבי אכילה החמירו לאוסרם.

 

 

גמרא

הגמרא מבארת עתה כיצד ניתן להכשיר נודות יין שהיה בהם יין של גוים, ופותחת במעשה, בַּר עִידִי טַיָּיעָא – מעשה בישמעאלי ששמו בר עידי, דאָנַס זִיקֵי – נטל באונס נודות יין מֵרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, רָמָא בְּהוּ חַמְרָא – מילא בהם יין, וְאַהֲדְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ – ולאחר זמן החזיר לו את אותם נודות, אָתָא שָׁאִיל בֵּי מִדְּרָשָׁא – בא רב יצחק בר יוסף ושאל בבית המדרש האם מותר לו להמשיך ולהשתמש בנודות אלו או לא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה, כָּךְ הוֹרָה רַבִּי אַמִּי הֲלָכָה לְמַעֲשֵׂה, מְמַלְּאָן לאותם נודות מַיִם, למשך שְׁלֹשָׁה יָמִים, וּמְעַרָן – ושופך את המים, והנודות מותרים. וְאָמַר רָבָא, באותם שלשה ימים לא ישאיר את אותם מים, אלא צָרִיךְ לְעַרָן – לשופכם ולמלא מחדש כָּל מֵעֵת לְעֵת.

סָבוּר מִינַּהּ – היו בני הישיבה סבורים בביאור דין זה שאמר רבי ירמיה, דהָנֵי מִילֵּי דִּידָן – שדין זה הוא רק בנודות שהיו שלנו מתחילה, והיה בהם יין כשר שכבר נבלע בהם, ואחר כך השתמש בהם הגוי ליין נסך, שבאופן זה אין הנודות בולעים כל כך מיין הנסך, ולכן ניתן להתירם על ידי מילוי ועירוי של מים שלש פעמים מעת לעת, אֲבָל דִּידְהוּ – אך נודות יין ששימשו מתחילה רק ליין נסך, לֹא – אין להם תקנה. אמנם כִּי אָתָא – כאשר בא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֶחָד שֶׁלָּנוּ וְאֶחָד שֶׁלָּהֶן, מועיל להם מילוי ועירוי של מים כדי להכשירם.

סָבַר רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר קַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי – היה רב אחא בנו של רבא דן בדבר לפני רב אשי, והיה סבור לומר דהָנֵי מִילֵּי נוֹדוֹת של עור, שאינם בולעים כל כך, ולכן ניתן להכשירם בדרך זו, אֲבָל קַנְקַנִּים של חרס, שהם בולעים יותר, לֹא – אי אפשר להכשירם כך. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי, אין הדבר כן, לֹא שְׁנָא נוֹדוֹת וְלֹא שְׁנָא קַנְקַנִּים – אין שינוי וחילוק בין נודות לקנקנים, ואת כולם ניתן להכשיר בדרך זו.

תָּנֵי – שנה דין זה רַב זְבִיד בַּר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, הַלּוֹקֵחַ קַנְקַנִּים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אם היו אלו קנקנים חֳדָשִׁים שלא השתמש בהם הגוי מעולם, נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן. ואם היו אלו קנקנים יְשָׁנִים, שכבר נתן בהם הגוי יין, נוֹתֵן הישראל לְתוֹכָן צִיר וּמוּרְיָיס של דגים לְכַתְּחִלָּה – בפעם הראשונה שהוא משתמש בהם, ואין צריך ליתן בהם מים, כיון שהציר והמורייס חריפים ושורפים את היין הבלוע בקנקנים.

בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאלו] רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמִּי, הֵחְזִירָתָן לאותם קנקנים שהשתמש בהם הגוי לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְנִתְלַבְּנוּ, מַהוּ – מה דינם, האם הם מותרים או לא. אָמַר לֵיהּ רבי אמי, והרי אפילו צִיר של דגים שׂוֹרֵף את היין הבלוע בקנקנים, וכמו שהתבאר שנותן לתוכם ציר ומורייס ומותרים, אוּר – האש שבכבשן לֹא כָּל שֶׁכֵּן ששורפת את היין הבלוע בקנקנים. אִיתְּמַר נַמִּי – וכן אמרו מימרא זו, אָמַר רַבִּי אַמִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, קַנְקַנִּים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁהֶחְזִירָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁרוּ זִפְתָּן מֵהֵן – כיון שנשר הזפת שטחים בו את הקנקנים מבפנים, הרי הם מוּתָּרִין. אָמַר רַב אַשִׁי, לֹא תֵּימָא – אל תאמר שצריך להמתין עַד דְנַתְרָא – עד שהזפת ינשור לגמרי, אֶלָּא אֲפִילוּ רְפָאֵי מִירְפָּא – אפילו אם רק התרפה ונחלש הזפת שלהם, הרי הם מותרים.

קִינְסָא – אם הכניס קיסמים דולקים לתוך הקנקן עד שנשר הזפת, פְּלִיגֵי – נחלקו בזה רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר, וְחַד שָׂרֵי, וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְאָסַר, כיון שרק כאשר מכניס אותם לכבשן האש, שהאש מבחוץ, אם התחממו עד כדי כך שנשר או התרפה הזפת שבפנים, סימן שהחרס התלבן היטב ונשרף כל היין שהיה בלוע בתוכו, אבל כאשר מכניס קיסמים בוערים לתוך הקנקן מיד נושר ציפוי הזפת, אף שלא התלבן החרס עצמו כלל, ונשאר היין האסור בלוע בו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ לָתֶת לְתוֹכָן שֵׁכָר – האם מותר לתת שיכר לתוך קנקנים אלו הבלועים מיין נסך, כיון שהשיכר מבטל את טעם היין. רַב נַחְמָן וְרַב יְהוּדָה אַסְרֵי, כיון שגזרו על הכנסת שיכר משום הכנסת יין, וְרָבָא שָׁרֵי – התיר, וסבר שאין לגזור כן. רָבִינָא, שָׁרָא לֵיהּ – התיר לו לְרַבִּי חִיָיא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק, לְמִירְמָא בְּהוּ שִׁכְרָא – לתת לתוך קנקנים אלו שיכר, וכדעת רבא. אָזַל – הלך רבי חייא, רָמָא בְּהוּ חַמְרָא – ונתן בהם יין, וַאֲפִילוּ הֲכִי לֹא חָשׁ לָהּ לְמִלְּתָא – ואף על פי שראה רבינא שטועים בדבר ומכניסים גם יין, לא חשש לגזור על שיכר, אָמַר, אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא – מקרה הוא שקרה וטעה בין יין לשיכר, אך אין זה טעם לאסור הכנסת שיכר. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרָבָא וְרָבִינָא, דְבַּתְרָאֵי אִינוּן – שהם אמוראים מאוחרים יותר, והלכה כדבריהם.

פוסקת הגמרא את ההלכה בנידון נוסף: וְהִלְכְתָא, קַנְקַנִּים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שהיה בהם יין נסך, לְאַחַר שעברו עליהם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מוּתָּרִים, כיון שבמשך זמן זה ודאי כלתה כל הלחלוחית של היין שהיתה בלועה בהם.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)