יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עבודה זרה, פרק ב, שיעור 22

שנינו במשנה בכלל המאכלים של גויים האסורים באכילה, 'וְהַפַּת'. אָמַר רַב כַּהֲנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, פַּת של גויים, לֹא הֶתִּירוּהָ בְּבֵית דִּין. מדייקת מכך הגמרא, מִכְּלָל – משמע מכך, דְּאִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי – שיש מי שמתיר פת של גויים, אלא שלא התירו זאת בבית דין. משיבה הגמרא, אִין – אכן, דְּכִי אָתָא – שהרי כאשר בא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אָמַר, פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי לַשָּׂדֶה, וְהֵבִיא עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד לְפָנָיו פַּת פּוֹרְנִי – פת האפויה בתנור גדול, מַאֲפֵה סְאָה, אָמַר רַבִּי, 'כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, מַה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ'. תמהה הגמרא על דברי רבי, [מַה רָאוּ חֲכָמִים] לְאוֹסְרָהּ, והרי אסרוה מִשּׁוּם חֲתְנוּת – שמא יבואו לידי קירוב דעת ונישואין עם בנות הגויים. מבארת הגמרא את דברי רבי, אֶלָּא כך היתה כוונתו, מַה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ בַּשָּׂדֶה, שזהו דרך אקראי בלבד, ואין חשש של קירוב הדעת וחתנות. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר – השומעים את מה שאמר רבי טעו לומר שהִתִּיר רַבִּי אֶת הַפַּת של גויים בכל מקום, וְלֹא הִיא – ואין הדבר נכון, ורַבִּי לֹא הִתִּיר אֶת הַפַּת של הגויים.

מביאה הגמרא נוסח אחר במעשה זה של רבי: רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים ש]רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר, לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֵׂה עם רבי, אֶלָּא (אמרו) פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה מָקוֹם שֶׁהוּא דָּחוּק לְתַלְמִידִין [בְּפַת] – שאין מספיק פת לתלמידים, אָמַר, וכי אֵין כָּאן פַּלְטֵר [-אופה], כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר שכוונתו היתה לפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, ומחמת כן טעו לומר שהתיר רבי פת של גויים, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר שכוונתו של רבי היתה לפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָנֵי מִילֵּי – היתר זה נאמר רק בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא [-שאין אופה] יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּמָקוֹם דְּאִיכָּא [-שיש] פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, לֹא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר שהתיר רבי פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָנֵי מִילֵּי בַּשָּׂדֶה, שזהו דרך אקראי, ואין חשש קירוב דעת וחתנות, אֲבָל בָּעִיר, לֹא.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אחד החכמים ששמו אַיְבוֹ, מַנְפִית וְאָכִיל אֲבֵּי מֵיצְרֵי דְּמָתָא – היה אוכל פת של גוים על הגבול שבין השדה לעיר, כיון שגזירה זו לא נתפשטה בכל ישראל, ונהגו בה היתר, אך כיון שהוא היה מהחכמים ולא היה נאה הדבר שיעבור על דבריהם, אָמַר לְהוּ רָבָא לבני הישיבה, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַב נַחְמָן לבני הישיבה, לֹא תִּישְׁתָּעוּ מִינֵּיהּ דְאַיְבוֹ – אל תאמרו בבית המדרש שמועות של הלכות בשם איבו, כיון דְּאָכֵיל נַהֲמָא דַּאֲרַמָּאֵי – כיון שהוא אוכל פת של גוים.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ח), אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, חָלָב של עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לָמָּה אָסוּר, מִשּׁוּם תַּעֲרוֹבֶת חלב של בְּהֵמָה טְמֵאָה. פַּת של גוים, רַבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, פַּת, מֵהֲלָכוֹת שֶׁל עִמְעוּם [-גמגום] הוּא, כלומר, לא נמנו חכמים בפירוש להתיר את הפת, אלא כיון שהיתה זו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, יצא הדבר בהיתר. וּבְמָקוֹם שֶּׁאֵין פַּת יִשְׂרָאֵל מְצוּיָה, בְּדִין הוּא שֶׁתְּהֵא פַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲסוּרָה, וְעִמְעַמוּ עָלֶיהָ וְהִתִּירוּהָ, מִפְּנֵי חַיֵּי נֶפֶשׁ. רַבָּנָן דְּקֵיסָרִי אמרו בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב כְּדִבְרֵי הַמַּתִּיר, וּבִלְבַד מִן הַפַּלְטֵר – לא התירו אלא פת של אופה, אך לא פת של בעל הבית.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)