יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת עדיות, פרק ה, משנה ו3

המשך משנה ו: הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ, אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:

המשך משנה ו: אשת איש שבעלה הזהירה שלא תסתתר עם אדם מסוים, ולאחר מכן הסתתרה עמו, צריך הבעל להביא את אשתו לבית המקדש, שם נותן הכהן קלף שכתובה בו פרשת סוטה לתוך מים, וכשהפרשה הכתובה בקלף נמחקת ונמחית אל המים משקים את אותה אשה מים אלו, ואם אכן חטאה האשה גורמים המים למיתתה.

הוּא [-עקביא בן מהללאל] הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין במים אלו לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת, וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת, אלא רק בת ישראל, כיון שנאמר בפרשה זו (במדבר ה כא) "וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ", ומשמעות לשון 'בתוך עמך' הוא שמדובר בבת ישראל, ולא בגיורת או שפחה משוחררת שאינן נחשבות 'בתוך עמן', וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין גם את הגיורת והשפחה המשוחררת, ואינם דורשים דרשה זו. אָמְרוּ לוֹ חכמים כראיה לדבריהם, והלא מַעֲשֶׂה היה בְּאשה ששמה כַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם עקביא בן מהללאל, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ – כיון שהיו הם עצמם דומים לה, שהרי אף הם היו גרי צדק, לכן השקו אותה, אך אין הדין כן, וְנִדּוּהוּ על שזלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם לומר כן שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שבודאי לא זלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון, שֶׁהרי אֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל, כלומר, בערב פסח, שהיו כל ישראל נכנסים לעזרה לשחוט את קרבן הפסח בשלש כתות, והיו נועלים את דלתות העזרה על כל כת וכת, לא היה מכל ישראל שהיו בעזרה גדול בחכמה וביראת חטא כמו עקביא בן מהללאל,  וְאֶת מִי נִדּוּ, את אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם – זלזל בתקנת חכמים שאמרו במקרים מסוימים שאף שגוף האדם טהור, ידיו טמאות, ונידוהו על כך, וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ, כלומר מניחים אבן על ארונו, להראות שהוא מנודה.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)