מסכת עירובין, הקדמה, שיעור 1

הקדמה למסכת עירובין

מסכת עירובין עוסקת בדינים השונים של עירובי חצירות, שיתופי מבואות, ועירובי תחומין. השם 'עירוב' נגזר מכך שעל ידי פעולה או מצב מסוים מערב האדם שתי רשויות שונות, ועושה אותם לענין דינים מסוימים כרשות אחת.

יש להקדים את אופן המגורים בזמן חז"ל, ועל פיהם יבוארו חלק מהמושגים השונים שיובאו במסכת זו. באותו זמן היה כל בית בנוי בפני עצמו, ואותם בתים היו פתוחים לחצר, המשמשת את בני הבתים הללו לשימושים שונים. החצרות היו פתוחות ל'מבוי', שהוא רחוב קטן, לפעמים היה רחוב זה פתוח משני צדדיו [והוא מכונה 'מבוי מפולש'], ולפעמים היה פתוח רק מצד אחד [והוא מכונה 'מבוי שאינו מפולש']. היו מבואות הפתוחים לרשות הרבים עצמה, והיו שפתוחים למבואות נוספים, עד שמהם היו מגיעים לרשות הרבים.

הכשר מבוי

מבוי הסגור משלשת צדדיו, אין דינו כרשות הרבים, ומן התורה מותר לטלטל בו, וכן מותר להוציא מהבתים אליו [ונחלקו הראשונים האם דינו מן התורה כרשות היחיד והמוציא ממנו לרשות הרבים חייב, או שדינו מהתורה כ'מקום פטור'].

ואף על פי שלכל הדעות מן התורה אין מבוי זה נחשב רשות הרבים, אסרו חכמים להוציא אליו מהחצירות, וכן אסרו לטלטל בו בארבע אמות  [גם על ידי עירוב], עד שיעשה בפתח המבוי שברוח הרביעית 'לחי', והוא כמין עמוד העומד בצד פתח המבוי, או 'קורה' המונחת מעל פתח המבוי, בתנאים שיבוארו במסכת זו [ובגמרא יתבאר האם לחי וקורה מועילים מדין 'היכר' לבני המקום שאסור לטלטל משם לרשות הרבים, או שדינם כ'מחיצה' ההופכת את המבוי לרשות היחיד גמורה].

עירובי חצרות ושתופי מבואות

כפי שהתבאר במסכת שבת, אסור מן התורה לטלטל ולהעביר חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים, ולא מרשות הרבים לרשות היחיד. אבל מותר להעביר מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת הסמוכה לה, וכן מותר להוציא מרשות היחיד לחצר המשותפת לכמה בתים. ואף 'מבוי', שהוא רחוב קטן המוקף מחיצות משלשת צדדיו, אינו נחשב כרשות הרבים, ומותר מהתורה להוציא מהחצרות למבוי זה, ולהכניס מהמבוי לחצרות.

אמנם חכמים חששו שיטעו בני אדם, וכיון שיראו שמוציאים מהבית, שהוא רשות של יחיד, לחצר, שהיא רשות לכל בני החצר, יבואו להוציא אף לרשות הרבים ממש, ולכן עמדו שלמה המלך ובית דינו וגזרו שלא יוציאו מהבתים  לחצר שמשותפת לכמה דיירים, ולא מחצר אפילו אם היא של יחיד או של רבים שעירבו ביניהם, למבוי שהחצר פתוחה אליו והוא משותף לכמה חצירות.

אמנם, כדי שבכל זאת תהיה אפשרות להוציא מהבתים לחצירות ומהחצירות למבוי, תקן שלמה המלך ובית דינו 'עירובי חצרות' ו'שתופי מבואות', שעל ידי פעולות אלו, כפי שיבוארו להלן, נעשית החצר או המבוי כרשות היחיד אחת, ושוב לא יבואו לטעות ולהוציא גם לרשות הרבים.

'עירוב חצירות' נעשה על ידי שנוטלים בערב שבת פת מכל בית שבחצר, ונותנים הכל באחד מבתי החצר, ועל ידי זה נחשב כאילו כל בני החצר גרים באותו בית, וממילא אין כאן הוצאה מ'רשות יחיד' ל'רשות רבים', שהרי נחשב שכולם גרים בבית אחד [שבו מונחת הפת של העירוב], והחצר שלהם.

גם אחר שעירבו בני החצר יחד, עדיין אינם רשאים להוציא מהחצר למבוי, שהרי המבוי משותף לכל החצירות הפתוחות לו, ושוב נראה הדבר כהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכן יש לעשות 'שתופי מבואות'. שיתוף זה נעשה על ידי שנוטלים מזון מכל חצר וחצר שבאותו מבוי, ומניחים הכל באחת החצרות, ודבר זה מתיר לכל בני החצרות לטלטל מהחצרות למבוי ומהמבוי לחצרות.

עירובי תחומין

מדין תורה אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום העיר, שנאמר (שמות טז כט) 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', וקיבלו חכמים ש'תחום' זה הוא שנים עשר מיל. וחכמים הוסיפו וגזרו שלא יצא האדם למרחק הגדול מאלפיים אמה, מחוץ לעיר [אבל בתוך העיר, אפילו היא גדולה מאד, מותר להלך].

וכדי להתיר לאדם להלך למרחק גדול יותר, יש לאדם להניח 'עירובי תחומין', והיינו שמניח מערב שבת מזון במרחק של מעט פחות מאלפיים אמה מחוץ לעיר, והרי זה נחשב כאילו שביתתו באותו מקום, ורשאי ללכת מאותו מקום אלפים אמה לכל צד אבל מאידך גיסא אינו יכול ללכת מביתו לצד השני של העיר אפילו פסיעה אחת. ואף פרטי דינים אלו יבוארו במסכת זו.

פרקי מסכת עירובין

פרקים א' ב' של המסכת עוסקים בדיני מחיצות וב'הכשר מבוי', כלומר, האופנים בהם עושים את המבוי [או מקומות הדומים למבוי, כמו מחנה] לרשות היחיד גמורה.

פרק ג' מבאר את דיני עירובי תחומין, כגון באילו מזונות מערבין, היכן מניחים את העירוב, ודינו של אדם המערב שני עירובי תחומין לשני כיוונים שונים.

פרק ד' עוסק באדם שיצא בשבת מחוץ לתחום שבת, באונס או ברצון, כיצד ינהג בהמשך השבת.

פרק ה' מבאר מאיזה מקום מודדים את אותם אלפיים אמה שמחוץ לעיר, ומהיכן נחשב 'סוף העיר' לענין זה.

פרק ו' עוסק בדיני עירובי חצרות, ומבוארים בו הדינים כאשר חלק מבני החצר הם גויים, צדוקים, או ששכחו חלק מבני החצר לערב.

פרק ז' עוסק גם הוא בעירובי חצרות, בדיני חציצות שונות בין הבתים שבחצר, במיני המזונות שבהם מערבים, ובמקום הנחתם.

פרק ח' עוסק בדיני עירובי תחומין, עירובי חצרות ושיתופי מבואות, בכמות המזון שיש להניח לצורך כך, היכן מניחים אותם, ודיני בורות מים או אמת המים הנמצאים שם.

פרק ט' עוסק בטלטול בין גגות חצרות וקרפיפות, ודין עליות וגשרים העוברים מעל רשות הרבים.

פרק י' עוסק בדיני טלטול של תשמישי קדושה או כתבי הקודש, ובדינים נוספים השייכים לטלטול מרשות לרשות.