מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ג (ב) ופרק ד (א)

יג. כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב שהרי נעשה חוץ לתחום והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.

נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר, לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב. (רמב"ם עירובין ו, יא-יב)

יד. מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו זה העירוב הוא שאני סומך עליו והעירוב שברוח השנית אינו כלום, ואם נצרכתי לרוח זו השנית זה העירוב הוא שאני סומך עליו ושברוח הראשונה אינו כלום, ואם נצרכתי לשתי הרוחות יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך, ואם לא אירע לי דבר ולא נצרכתי לרוח מהן אין שני העירובין האלו עירוב ואיני סומך על אחד מהן אלא הריני כבני עירי שיש לי אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה. (רמב"ם עירובין ח, ג)

טו. יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת. (רמב"ם עירובין ח, ה)

טז. המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות, כיצד הוא עושה מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יום טוב, מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים.

נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון. (רמב"ם עירובין ח, ח-ט)

יז. חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב, לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב, ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב. (רמב"ם יום טוב א, יט)

יח. זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב, שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון. (רמב"ם עירובין ח, יא-יג)

יט. אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. (רמב"ם שבת כד, ב)

כ. כיוצא בו היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון אומר אם היום חול תהיה זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום, וקורא עליה שם ומניחה, ולמחר בשני חוזר ואומר אם היום קדש אין בדברי כלום ואם היום חול תהיה זו תרומה על זו וקורא עליה שם ומניחה כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה ואוכל את השנייה. (רמב"ם יום טוב ו, יב)

כא. שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני, דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני, וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואף על פי שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים אלא לענין המת בלבד, אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני וכן כל כיוצא בביצה ואפילו נולדה ביום טוב שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו. (רמב"ם יום טוב א, כד)

כב. גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו, אפילו הדס וכיוצא בו אינו מריח בו לערב עד שימתין בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום הרי זה אסור, והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. (רמב"ם יום טוב ב, י)

כג. ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין אותו היום, בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים, בראש השנה חותמין בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם היה שבת חותם בה מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ב, ה)

כד. כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח. (רמב"ם שבת כט, כג)

כה. וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה יי' מחיה המתים, הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחלת ראייתו מברך שהחיינו. (רמב"ם ברכות י, ב)

פסקי הלכות עפ"י הרי"ף – עירובין, פרק ד' (א)

א. מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו כגון שהוציאוהו גוים או רוח רעה או ששגג ויצא אין לו אלא ארבע אמות, חזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא, ואם נתנוהו ברשות היחיד כגון שנתנוהו גוים בדיר וסהר ומערה או בעיר אחרת יש לו להלך את כולה, וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה ונזכר והוא בתוכן מהלך את כולה. (רמב"ם שבת כז, יב)

ב. יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שחזר שלא לדעת כגון שהחזירוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות, המפרש בים הגדול אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כל הספינה כולה ומטלטל בכולה. (רמב"ם שבת כז, יג)

ג. כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ארבע אמות אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו, ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו בעת שיתרחק להפנות הואיל ונכנס יכנס וכאילו לא יצא, והוא שלא יצא בתחלה לדעת אבל אם יצא לדעת אף על פי שנכנס אין לו אלא ארבע אמות. (רמב"ם שבת כז, טו)

ד. חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן, וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח ממקומן גזירה בעלים גוי משום בעלים ישראל, פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. (רמב"ם יום טוב ה, י)

ה. מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה וכיוצא בהן מרשות היחיד מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח בריבוע, וכן השובת בבקעה אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע, היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזה הוא תחום שבת. (רמב"ם שבת כז, ד)

ו. מי שכלתה מדתו בחצי העיר אף על פי שאינו מהלך אלא עד סוף מדתו מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה, וכן מי ששבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת אינו מהלך בה אלא אלפים אמה לכל רוח אף על פי שהוא בתוך המחיצה, ומותר לו לטלטל בכל המחיצה על ידי זריקה אם הקיפוה לשם דירה. (רמב"ם שבת כז, ח)

ז. המהלך אלפים אמה שיש לו להלך ושלמה מדתו בתוך דיר או סהר או מערה או בתוך המדינה אינו מהלך אלא עד סוף מדתו, ואין אומרין הואיל וכלתה מדתו בתוך רשות היחיד מהלך את כולה, במה דברים אמורים בשכלתה מדתו במקצת העיר או במקצת המערה אבל אם היתה אותה רשות היחיד מובלעת בתוך אלפים אמה שלו תחשב לו כל אותה הרשות כארבע אמות ומשלימין לו את השאר. (רמב"ם שבת כז, ה)