מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ח

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב. (עירובין פרק ו הלכה ו)

ב. מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן יוצאין בשל רבן, אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואף על פי שהן אוכלין אצלו על שולחנו, ואם עירב עליהן ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו, עירב על אחד מהן ועירבו הן לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בעירוב עצמן, קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו. (עירובין פרק ו הלכה כא)

ג. כל שמשתתפין בו מערבין בו עירובי תחומין, וכל שאין משתתפין בו אין מערבין בו עירובי תחומין, וכמה שיעור עירובי תחומין מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות, כמו השיתוף. (עירובין פרק ו הלכה ז)

ד. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא, וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, וכן כלי חרס שהכניס אוירו לבית טמא נטמא, אבל שאר כלים עד שיכניס רוב הכלים משיכניס רובו נטמא מיד, בד"א בכלים שנכנסו חלוצין אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד, ובגדיו טהורים עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלש ביצים פת חטים בלפתן שנאמר והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו, וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מתטמאין עד שיאכל שם, אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל, ואחד השוכב או היושב או העומד אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה נטמאו בגדיו. (טומאת צרעת פרק טז הלכה ו)

ה. כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. (טומאת אוכלין פרק ד הלכה א)

ו. כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כל שהן אפילו שמשום או חרדל מתטמא, שנאמר כל האוכל אשר יאכל כל שהוא, ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין או ידים עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה, וכן האוכל אוכלין טמאים אינו נפסל עד שיאכל כביצה ומחצה וזהו חצי פרס. (טומאת אוכלין פרק ד הלכה א)

ז. כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן כולם מצטרפין לשיעור, וכמה הוא שיעור העומר שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל אצבעות של יד, נמצאת למד שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב הוא העומר, וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים, וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום. (ביכורים פרק ו הלכה טו)

ח. אנשי החצר ששכחו ולא עירבו אין מוציאים מבתים לחצר ולא מחצר לבתים אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר, ואם היתה שם מרפסת או עליה ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן, אנשי המרפסת או אנשי העליה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן בכל המרפסת ובכל הנחשב עמה או בכל רוחב העליה ובכל הנחשב עמה, ואנשי החצר מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עמה, וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעליה ושכחו ולא עירבו, זה מטלטל בכל העליה והנחשב עמה וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עמה. (עירובין פרק ד הלכה טו)

ט. זיזין היוצאין מן הכתלים, כל שהוא למטה מעשרה טפחים הרי זה נחשב מן החצר ובני החצר משתמשין בו, וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעליה, אנשי עליה משתמשין בו והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים מן הזיזין היוצאין שם שניהן אסורין בו ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים אלא אם כן עירבו. (עירובין פרק ד הלכה יז)

י. כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, אבל אם נתנו בבית שער אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו עירוב, וכשמקבץ העירוב מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת, ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. (עירובין פרק א הלכה טז)

יא. מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה. (עירובין פרק ד הלכה ח)

יב. המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת, בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירובי חצירות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין אף על פי שהן מסובין בחצר. (עירובין פרק א הלכה יט)

יג. בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן אינן אוסרין עליו הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן נעשו הכל כאורחין אצלו, במה דברים אמורים בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת כגון טבל ועששיות, אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד הרי אלו אוסרין עליו עד שיערבו. (עירובין פרק ד הלכה יד)

יד. אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצירו, אם הסיע מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהן, במה דברים אמורים בישראל אבל גוי אפילו הלך לשבות בעיר אחרת אוסר עליהן עד שישכרו ממנו מקומו שהרי אפשר שיבוא בשבת. (עירובין פרק ד הלכה יג)

טו. בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיהיה כל אחד ואחד דולה מרשותו, והיכן מעמידין את המחיצה, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים כדי שתהיה ניכרת רשות זה מרשות זה. (עירובין פרק ג הלכה כא)

טז. אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובהה עשרה טפחים וברחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה. (שבת פרק טו הלכה יא)

יז. כצוצרה שהיא למעלה מן הים וחלון בתוכה על גבי המים, אין ממלאים ממנה בשבת אלא א"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על גבי המים כנגד החלון שבכצוצרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצרה כנגד המים ורואין אותה כאלו ירדה ונגעה עד המים, וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה כך שופכין ממנה על הים, שהרי על הכרמלית הן שופכין. (שבת פרק טו הלכה טו)

יח. שתי כצוצטריות זו למעלה מזו שהן למעלה מן המים אף על פי שעשתה כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת, אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים הרי אלו אסורין למלאות עד שיערבו שתיהן עירוב אחד מפני שהן ככצוצטרא אחת, ואם היה בין העליונה והתחתונה יתר על עשרה טפחים ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן מותרות למלאות. (עירובין פרק ד הלכה כד)

יט. לא עשתה העליונה מחיצה ועשתה התחתונה אף התחתונה אסורה למלאות מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין שעובר עליה, עשתה העליונה מחיצה ולא עשתה התחתונה העליונה מותרת למלאות והתחתונה אסורה, ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד. (עירובין פרק ד הלכה כה)

כ. חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר, והחצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות, וכמה הוא המקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה. (שבת פרק טו הלכה טז)

כא. היתה העוקה פחותה מסאתים שופכין לה מלאה, היתה מחזקת סאתים שופכין לה אפילו ששים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו ויפוצו מעל הגומה לחוץ, בד"א בימות הגשמים שהחצרות מתקלקלות וסתם צנורות מקלחין ולא יבאו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכחו לרה"ר, אבל בימות החמה אם היתה מחזקת סאתים אין שופכין לה אלא סאתים, היתה פחותה מסאתים אין שופכין לה כל עיקר. (שבת פרק טו הלכה יז)

כב. ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב. (שבת פרק טו הלכה יח)

כג. שתי דיאטות זו כנגד זו וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים לא ישפכו לתוכה עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים ומקצתן לא עשו, אלו שעשו עוקה שופכים לעוקה שלהן ואלו שלא עשו לא ישפכו לחצר עד שיערבו, ואם עשו אלו עוקה ועשו אלו עוקה כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה אף על פי שלא עירבו. (עירובין פרק ד הלכה כז)