מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 27

שנינו במשנה, 'חוּץ מִן הַמַּיִם וְהַמֶּלַח'. אומרת הגמרא, וְדַוְקָא אם מערב במַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן, וְכן אם מערב במֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֲבָל במַיִם וּמֶלַח כְּאֶחָד – ביחד, מְעָרְבִין, כיון שדרך בני אדם להכין מהמים והמלח יחד 'מי מלח' הראויים להטביל בהם את הפת או הבשר.

הגמרא מביאה ברייתא המבארת בתוך דבריה מה הם המאכלים שניתן להשתמש בהם לצורך עירובי תחומין. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לענינים אלו, לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְּרַס – אדם הנוגע במאכלים טמאים, אינו נטמא, אבל האוכל מאכלים טמאים בשיעור חצי פרס, נפסל גופו [מדרבנן] לאכילת תרומה, עד הערב, ואף אם אכל צירוף של כמה מאכלים שונים בשיעור זה, נפסל גופו לאכילת תרומה. וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְעֵרוּב – שיעור המאכל שצריכים להניח לעירוב תחומין הוא מזון שתי סעודות, וכל המאכלים מצטרפים לשיעור זה. וְכַבֵּיצָה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין – מאכל טמא בשיעור כביצה הנוגע במאכל טהור, מטמאו, וכל המאכלים מצטרפים לשיעור זה של כביצה.

סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר – היה רב יוסף סבור, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא 'וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב' היינו שיש רק שני מינים, ואין העירוב מועיל עַד דְּאִיכָּא סְעֻדָּתָא מֵהַאי וּסְעֻדָּתָא מֵהַאי – שיש שיעור סעודה אחת ממין זה, ושיעור סעודה שניה ממין אחר, אבל אם אין אפילו שיעור סעודה אחת ממין אחד, אלא מתערובת של כמה מינים, אין העירוב מועיל. אָמַר לֵיהּ – אמר לו רַבָּה, אין הדבר כן, אלא אֲפִילוּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וּלִרְבִיעַ – אפילו אם מכל מין יש רק שיעור מחצית, שליש או רבע סעודה, ורק בצירוף כמה מינים יחד יש שיעור שתי סעודות, גם כן מועיל העירוב.

הגמרא מביאה עתה את שיעוריהם של מיני מאכלים שונים, לענין עירוב תחומין: אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן – שאל אחד מבני הישיבה לְרָבָא, תַּפּוּחִין בְּכַמָּה – המניח עירוב תחומין בתפוחים, כמה מהם הוא שיעור שתי סעודות. וְאַסֵּיקְנָא – והסיקה הגמרא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, תַּפּוּחִין בְּשיעור קַב, והוא שיעור עשרים וארבע ביצים.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עני הבא לקבל מעשר עני, יש ליתן לו שיעור הראוי לשביעה [שנאמר (דברים כו יב) 'וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ'], ולכן יש ליתן לו שיעור שתי סעודות, והיינו עוּכְלָא – שמינית ליטרא של תַּבְלִין, לתבל בו שתי סעודות של בשר, וְלִיטְרָא יָרָק, וְעֶשֶׂר אֱגוֹזִים, חמשה לכל סעודה, וַחֲמִשָּׁה אֲפַרְסְקִין, וּשְׁנֵי רִמּוֹנִים, וְאֶתְרוֹג אֶחָד, ומסיימת הברייתא, וְכֵן לְעֵרוּב, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בתחילת הברייתא שיעורים אלו של עוּכְלָא תַּבְלִין וְכו', ששיעורים אלו הם בְּעִנְיָן שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ (פאה פ"ח מ"ה) שאֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּין וַחֲצִי קַב שְׂעוֹרִין וכו', הוא הדין לענין שתי סעודות הנצרכות לעירוב תחומין, שאילו הם השיעורים הראויים לעירוב.

ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, המניח עירובי תחומין ביַיִן, שיעורו כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ [-עמו] מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. חֹמֶץ, שיעורו כְּדֵי לְטַבֵּל בּוֹ שתי סעודות. זֵיתִים וּבְצָלִים בשיעור שיש בו כְּדֵי לֶאֱכֹל בָּהֶן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. מוסיף הרי"ף: וְיַיִן דְּאַמָרָן – ויין זה האמור בברייתא, ששיעורו כדי לאכול עמו מזון שתי סעודות, היינו ביַיִן מְבֻשָּׁל, שדרך לטבל בו את הפת, אֲבָל יַיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, ששותים אותו כמו שהוא, יש צורך שיהיה בו לבדו שיעור ששותים ממנו בשתי סעודות, ולכן מְעָרְבִין בְּשיעור שְׁתֵּי רְבִיעִיּוֹת. וּבְצָלִים נַמִי דְּאָמְרָן – ואף מה שאמרו בברייתא ששיעור העירוב בבצלים הוא כדי לאכול עמהם שיעור שתי סעודות, היינו בְּאִמָּהוֹת – בראשי הבצל, אֲבָל בְּעָלִין של הבצל, לֹא – אין מערבים בהם כלל. וְעָלִין נָמֵי – ואף עלי בצלים, דְּאַמָרָן – שאמרנו עתה שאֵין מְעָרְבִין בָּהֶן, היינו באופן דְּלא אַבְצוּל זִרְתָּא זִרְתָּא – שלא גדלו אפילו בשיעור זרת, שבעודם קטנים כל כך הם מזיקים לאדם, ולכן אי אפשר לערב בהם, אֲבָל אַבְצוּל זִרְתָּא זִרְתָּא – אבל לאחר שגדלו לכל הפחות בשיעור זרת, מְעָרְבִין בהם.

הגמרא מביאה כלל בענין זה של שיעור עירוב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל שֶׁהוּא לִפְתָּן – כל מאכל שאוכלים אותו יחד עם פת וכדומה, שיעורו כְּדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ – עמו שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לִפְתָּן, אֶלָּא נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא, שיעורו הוא כְּדֵי לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ עצמו שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת.