מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 39

מדין תורה אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום העיר, שנאמר (שמות טז כט) 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', וקיבלו חכמים ש'תחום' זה הוא שנים עשר מיל. וחכמים הוסיפו וגזרו שלא יצא האדם למרחק הגדול מאלפיים אמה, מחוץ לעיר [אבל בתוך העיר, אפילו היא גדולה מאד, מותר להלך]. בפרק זה יבוארו דינים שונים השייכים להלכות אלו.

משנה

משנתנו עוסקת באדם שיצא בשבת מחוץ לתחום, לאונסו: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים, אוֹ רוּחַ רָעָה – נתקף רוח שגעון ויצא מעצמו מחוץ לתחום, ולאחר מכן נתיישבה דעתו, אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בלבד.

הֶחְזִירוּהוּ – אם אותם גויים החזירוהו לעירו, או שאותה רוח רעה גרמה לו לשוב לעירו, כְּאִלּוּ לֹא יָצָא, ורשאי להלך בכל העיר, ואלפיים אמה לכל רוח, כיון שמקום שביתתו בכניסת השבת היה בעיר, ולכן כאשר הוציאוהו חוץ לתחום נאסר להלך שם יותר מארבע אמות, אך לאחר שחזר למקום שביתתו, רשאי להלך שם ככל אדם.

הוֹלִיכוּהוּ הגויים לְעִיר אַחֶרֶת, או שנְתָנוּהוּ בְּדִיר בהמות אוֹ בְסַהַר –  גדר שסביב הצאן לשמרן שלא יברחו, שהם מקומות גדולים ומוקפים מחיצות, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֵּין עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ – רשאי להלך בכל העיר או הדיר שהוא נתון בהם, כיון שמחיצותיהם מחשיבות אותם כמקום אחד, ונחשבים כארבע אמות בלבד. רַבִּי יְהוֹשֻׁע וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אף בתוך אותה עיר או בתוך הדיר, אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בלבד. וּמַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ ארבעה תנאים אלו מִמקום ששמו פַּרַנְדְּסִין, ובבין השמשות של כניסת השבת היתה ספינתם בנמל, וקנו שביתה באותה עיר הסמוכה לנמל, ובשבת עצמה נשבה רוח סערה וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם, למרחק גדול, נמצא שיצאו לאונסם מחוץ לתחום, ונמצאו בתוך הספינה, שהיא מקום המוקף מחיצות, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָלְכוּ אֶת כֻּלָּהּ – כל הספינה, כיון שהם סוברים שכולה כארבע אמות. וְאילו רַבִּי יְהוֹשֻׁע וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שעמדו בהם בזמן שנשבה הרוח, אמנם מוסיפה המשנה שלא היה זה מעיקר הדין, כיון שאף לשיטתם האיסור להלך יותר מארבע אמות הוא כשהוכנס בשבת לתוך אותם מחיצות של דיר וסהר, אבל כאן שמערב שבת שבתו בתוך אויר מחיצות הספינה, היה מותר להם להלך בכל הספינה, אלא שֶׁרָצוּ לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן.

גמרא

שנינו במשנה, 'מי שהוציאוהו נכרים וכו' החזירוהו, כאילו לא יצא'. הגמרא מבארת שיש אופנים שבהם אף אם חזר לעירו בשבת, אין לו רשות להלך יותר מארבע אמות: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, יָצָא לְדַעַת – אדם שיצא בשבת מחוץ לתחום מדעתו ומרצונו, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ נָכְרִים בשבת בעל כרחו לתוך עירו, אֵין לוֹ רשות להלך אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בתוך העיר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יָצָא לְדַעַת וְחָזַר לְדַעַת – יצא מרצונו וחזר מרצונו, שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בתוך עירו [וקנס הוא שקנסוהו חכמים על שיצא במזיד מחוץ לתחום שבת (רבינו חננאל בן שמואל)].

מסתפקת הגמרא, בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבָּה – שאלו בני הישיבה את רבה שאלה זו, היה האדם עומד מחוץ לתחום, באופן שאינו רשאי להלך אלא ארבע אמות [כגון שהוציאוהו נכרים והניחוהו מחוץ לעיר], והֻצְרַךְ לִנְקָבָיו, ואינו יכול להתפנות במקומו, שאין זה מקום צנוע, מַהוּ – מה דינו, האם רשאי להלך יותר מארבע אמות לצורך כך. אָמַר לָהֶן – השיב להם רבה, גָּדוֹל – חשוב הוא ענין זה של כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, כלומר, דוחה הוא איסור דרבנן, ואף שאמרה התורה (דברים יז יא) 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל', וציווי זה כולל את החיוב לשמוע בקול חכמים לכל גזרותיהם ואיסוריהם, מכל מקום איסור זה נדחה מפני כבוד הבריות [אבל איסור לא תעשה ממש המפורש בתורה, אינו נדחה מפני כבוד הבריות]. אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני הישיבה שבעיר נהרדעא, אִם אותו אדם פִקֵּחַ הוּא, ונמצא עדיין סמוך לעיר אלא שהיא מחוץ לארבע אמותיו, ומותר לו לצאת לנקביו, לא ילך לכיוון הרחוק מהעיר, אלא להיפך, עֲיַיל לִתְחוּמָא – יכנס לעיר לצורך כך, וְכֵיוָן דְּעָל, עָל – ולאחר שכבר נכנס לשם בהיתר, רשאי להשאר שם, ומהלך בשבת בכל העיר.

כשם שאסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום, כך אסור להוציא את חפציו של האדם [אפילו על ידי גוי] מחוץ לתחום. ואם הוצאו, אסור לטלטלם יותר מארבע אמות. הגמרא מביאה מימרא בענין זה: אָמַר רַב [פַּפָּא], פֵּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ – שהוצאו בשבת חוּץ לַתְּחוּם, וְחָזְרוּ – והחזירום לתוך התחום, אֲפִלּוּ אם המוציא והמחזיר עשה כן בְּמֵזִיד, לֹא הִפְסִידוּ הפירות את מְקוֹמָן הראשון, ומותר לטלטלם שם בכל העיר, או אלפיים אמה לכל רוח. ומבאר רב פפא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך, ובמה שונים הם מאדם שיצא חוץ לתחום וחזר, שאסור לו להלך יותר מארבע אמות, לפי שאֲנוּסִין נִינְהוּ – הפירות נחשבים כאדם שהוציאוהו והחזירוהו באונס, ששנינו במשנה שלא הפסיד את מקומו הראשון.