מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 45

שנינו במשנה, 'שֶׁכָּל הַיוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן'. אומר הרי"ף: אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא את ביאור דברי המשנה, שלא רק שרשאים לחזור בעצמם למקומם, אלא שחוֹזְרִין בִּכְלֵי זֵיינָן לִמְקוֹמָן, (דתנן) [דְתַּנְיָא] – שכך שנינו בברייתא (תוספתא פ"ג ה"ה), בָּרִאשוֹנָה – בתחילה, כשהיו ישראל צריכים ללכת ולהציל בשבת, הָיוּ מַנִּיחִין לאחר מכן את כְּלֵי זֵיינָן בַּבַּיִת הַסָמוּך לַחוֹמָה, כדי שלא לטלטלו בחינם עד לביתו של כל אחד ואחד, ולא לחלל שבת שלא לצורך, פַּעַם אַחַת אירע שלאחר שנלחמו בשבת חזרו והניחו את כלי הזיין בבית הסמוך לחומה, הִכִּירוּ בָּהֶם אוֹיְבִים שיצאו חוץ לעיר, וְרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, נִכְנְסוּ היהודים לאותו בית כדי לִיטוֹל את כלי זֵיינָן, נִכְנְסוּ האויבים אַחַרֵיהֶם, וְדָחַקוּ היהודים זֶה אֶת זֶה, וּמתוך כך הָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַה שֶׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבִים. בְּאוֹתָה שָׁעָה הִתְקִינוּ חכמים שֶׁיִהְיוּ חוֹזְרִין בִּכְלֵי זֵיינָן לִמְקוֹמָן – כל אחד לביתו.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, נָכְרִים שֶׁצָרוּ – הטילו מצור עַל עַיָּירוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצְאִין עַלֵיהֶן בִּכְלֵי זֵיינָן, וְאֵין מְחַלְלִין עַלֵיהֶן אֶת הַשַׁבָּת. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי – שנינו כן גם בברייתא, נָכְרִים שֶׁצָרוּ עַל עַיָּירוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצְאִין עַלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וְאֵין מְחַלְלִין עַלֵיהֶן אֶת הַשַׁבָּת. מוסיפה הברייתא, בַּמֶה דְבָרִים אַמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, כְּשֶׁבָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, וכיון שאין בכך משום פקוח נפש, אלא הפסד ממון, אסור לחלל את השבת. אַבָל אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשוֹת – להלחם ביהודים ולהרוג בהם, יוֹצְאִין עַלֵיהֶן בִּכְלֵי זַיִין, וּמְחַלְלִין עַלֵיהֶן אֶת הַשַׁבָּת, שהרי פקוח נפש דוחה את כל התורה. וּבְעִיר הַסְמוּכָה לַסְפָר – לגבול עם הגויים, אַפִילוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַש, יוֹצְאִין עַלֵיהֶן בִּכְלֵי זֵיינָן וּמְחַלְלִין עַלֵיהֶן אֶת הַשַׁבָּת, כיון שאם יכבשו הגויים את העיר הסמוכה לגבול, אף אם לא יהיה בכך משום פקוח נפש של תושבי העיר, מכל מקום יש חשש שיצליחו משם לכבוש את כל ארץ ישראל.

משנה

כפי שהתבאר, אסור לאדם להלך בשבת יותר מאלפיים אמה, שזהו 'תחום שבת'. אמנם, השובת בעיר, רשאי להלך בכל העיר ואפילו היא גדולה מאד, ונוסף לכך מהלך אלפיים אמה מחוץ לעיר. משנתנו עוסקת באדם ששביתתו היתה סמוך לעיר, אך הוא עצמו לא ידע זאת, האם דינו כאנשי העיר או לא. מִי שֶׁיָּשַׁב לנוח בַּדֶּרֶך סמוך לכניסת השבת, והחשיך היום, והיתה כוונתו שתהא שם שביתתו, וְעָמַד וַהַרֵי הוּא סָמוּך לָעִיר – וכאשר עמד להלך לדרכו ראה שהוא בתוך אלפיים אמה לעיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ לְכָך – כיון שלא היתה כוונתו להיות כאחד מאנשי העיר לענין מקום שביתתו, שהרי לא ידע כלל שהוא סמוך לעיר, לֹא יִכָּנֵס – אינו רשאי להכנס ולהלך בכל העיר כאנשי העיר, אלא הולך ממקומו אלפיים אמה בלבד, ואם הסתיימו אותם אלפיים אמה באמצע העיר, אינו רשאי להמשיך ולהלך, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, יִכָּנֵס לעיר וילך בכולה, ועוד אלפיים אמה לכל רוח, כאחד מאנשי העיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כסיוע לדבריו, מַעַשֶׁה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן לעיר כששבת סמוך לה בְּלֹא מִתְכַּוֵין – בלא ידיעה שהוא סמוך לעיר, והיינו כשיטת רבי יהודה.