מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 54

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְאַף עַל גַב דְבכל מקום שנחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, הַלָכָה כְּרַב כשמחלוקתם היא בְאִיסוּרֵי [-בענינים הנוגעים לאיסור, ולא לממון], מכל מקום בְּהָא – בנידון זה הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שקונה שביתה במקום כל שהוא תחת האילן, אלא שמחמירים עליו כשני הצדדים, והטעם לכך, דְהָא דְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דִשְׁמוּאֵל – כיון שאותה ברייתא ששנינו בה כדברי שמואל, שַׁיְיכָא בְּהָא דְתָנוּ רַבָּנָן דומה היא לברייתא אחרת, וכך שנינו בה, שְׁנַיִם שֶׁשָׁאַלוּ חָלוּק לשבת, והרי הדין הוא שכשם שאסור לאדם לצאת חוץ לתחום, כך אסור להוציא את כליו חוץ לתחום [אפילו על ידי אדם אחר, שלו עצמו מותר להלך למרחק זה מפני שהניח עירוב וכדומה, והשואל בגד מחבירו הרי הוא כשייך לו לענין איסור הוצאתו חוץ לתחום], זֶה – אחד מהם שאל את החלוק כדי לֵילֶך בּוֹ שַׁחַרִית לְבֵּית הַמִדְרָש הנמצא בצפון, והניח עירוב לצד צפון כדי לילך לשם, וְזֶה – חבירו, שאל את החלוק כדי לֵילֶך בּוֹ עַרְבִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת, הנמצא בדרום, והניח עירוב לצד דרום וכו', זה שערב עליו לצפון, מהלך עם החלוק לצפון עד מרחק שרשאי להלך לשם מי שערב עליו לדרום, ולא יותר. וזה שערב עליו לדרום מהלך עם החלוק לדרום רק עד מרחק שרשאי להלך לשם אותו שערב לצפון. מִיצְעוּ עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, כלומר, אם אחד מהם עירב אלפיים אמה לצפון, וחבירו עירב אלפיים אמה לדרום, הַרֵי זֶה לֹא יָזוּז מִמְקוֹמוֹ, והיינו כסברת שמואל, שכשיש ספק היכן נקנתה השביתה אין אומרים שלא קנה שביתה כלל, אלא מחמירים כשני הצדדים, וְקַיְימָא לָן דְהִלְכְתָא הִיא – ומקובל בידינו שהלכה כברייתא זו, הִלְכָּך הִלְכְתָא נַמִּי בְּהַאי דְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דִשְׁמוּאֵל – ולכן יש לפסוק הלכה גם כברייתא זו שהביאה הגמרא כסיוע לדברי שמואל, דְתַרְוַיְיהוּ חַד טַעְמָא נִינְהוּ – שהרי טעם הדין שוה בשתי הברייתות, והרי זו ראיה שבמחלוקת זו פוסקים כדברי שמואל. ואף שמחלוקת רב ושמואל היא באופן שקנה שביתה במקום שאינו מבורר, והיינו 'תחת האילן' שרוחבו שמונה אמות, ואילו חלוק זה קנה שביתה בשתי מקומות, הרי טעם אחד להם, שלדעת רב כיון שאינו יכול לקנות שביתה בשני מקומות אינו קונה שביתה כלל, ואילו לדעת שמואל יכול להלך בכל מקום המשותף לשני העירובין וזהו כמו שמבואר בברייתא לגבי אופן שקנה שביתה בצפון ובדרום, שמהלך במקום שמותר לו מכח שניהם (על פי מלחמת ה' להרמב"ן).

שנינו במשנה, מְהַלֵּך מִמְקוֹם רַגְלָיו עַד עִיקָרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. אָמַר רָבָא, דין זה, שרשאי לקבוע שביתתו באילן אף שהוא רחוק ממנו עתה, וְהוּא דְכִי רָהִיט מָטֵי לֵיהּ – היינו בתנאי שאם ירוץ לשם יספיק להגיע קודם כניסת השבת, ולכן אף שלא עשה כן, ניתן להחשיב זאת כמקום שביתתו. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי – הקשה אביי לרבא, וְהָא 'חָשְׁכָה לוֹ' קָתָנֵי – והרי שנינו במשנה שהחשיך לו היום קודם שהגיע לאילן, וכיצד ניתן לבאר שמדובר דווקא באופן שיכול להגיע לאילן קודם חשיכה. מתרצת הגמרא, לשון 'חָשְׁכָה לוֹ' האמורה כאן היינו לענין זה שאינו יכול להגיע לְבֵיתוֹ קודם חשיכה, אַבָל לְעִיקָּרוֹ שֶׁל אִילָן, מָצֵי אָזִיל – יכול הוא להספיק ללכת קודם שתחשך.

תירוץ נוסף, אִיכָּא דְאָמְרֵי – יש שתירצו כך, חָשְׁכָה לוֹ כִּי מַסְגֵי קָלִיל קָלִיל – אם יהלך לאט לאט אכן לא יספיק להגיע אפילו למקום האילן קודם חשיכה, אַבָל כִּי רָהִיט – אבל אם ירוץ, מָטִי – יספיק להגיע עד מקום האילן קודם חשיכה.