מסכת עירובין, פרק ה, משנה ב

משנה ב: נוֹתְנִין קַרְפֵּף לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף, אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת. אִם יֵשׁ לָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וְלָזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפֵּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאֶחָת:

חכמים דרשו מלשון הפסוק שנאמר לגבי מדידת מגרשי הלויים (במדבר לה ד) 'מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה', שבכל מדידה יש לתת שיעור 'חוצה', ואחר כך למדוד. וכיון ש'חוצה' זה הוא כעין חצר סביב העיר, לכן מחשבים שטח זה כשטח חצר המשכן, והיינו מאה על חמישים אמה, וכשמחלקים את השטח הזה לריבוע הרי הוא שבעים אמה ושיריים (השיעור המדוייק הוא שבעים אמה וארבעה טפחים ועוד משהו). משנתנו מביאה מחלוקת בדין זה:

נוֹתְנִין קַרְפַּף לָעִיר – בעת מדידת תחום העיר מוסיפים לה 'קרפף', כאילו מקיפה אותה חצר של שבעים אמה ושיריים, ומשם מודדים אלפיים אמה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא אָמְרוּ קַרְפֵּף אֶלָּא בֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת הסמוכות זו לזו, להחשיבן כעיר אחת, והשובת בעיר אחת יכול להלך אלפיים אמה מסוף העיר השניה. אבל לעיר שאינה סמוכה לעיר אחרת, אין נותנים 'קרפף'.

שתי עיירות הסמוכות זו לזו, אִם יֵשׁ לְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וּלְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפַּף לִשְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹתָן כְּאַחַת – שיעור זה שביניהן מחשיב אותן כאילו הן מחוברות יחד, והשובת בעיר אחת יכול להלך אלפיים אמה מקצה העיר השניה.