מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 72

לאחר שאירע מעשה זה, אָמַר רַבָּה בַּר רַב חָנִין לְאַבַּיֵּי, מְבוֹאָה דְּדַיְירֵי בַּהּ תְּרֵי גַּבְרִי רַבְרְבֵי כְּרַבָּנָן – מבוי זה, שדרים בו שני אנשים גדולים כמותכם, לָא לֶיהֱוֵי בֵּיהּ לֹא עֵירוּב וְלֹא שִׁתּוּף – וכי אפשר שלא יהיה בו שיתוף מבואות ולא עירוב חצרות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, וּמַאי לֶיעֱבֵיד – ומה יכול אני לעשות, מַר – רבה, לָאו אוֹרְחֵיהּ – אין זה לפי כבודו לאסוף פת לעירוב, שהרי הוא ראש הישיבה, אֲנָא טְרִידְנָא בְּגִירְסָאִי – ואילו אני טרוד בלימודי, ואיני יכול להתבטל כדי לאסוף פת לעירוב. אִינְהוּ – שאר בני המבוי, לֹא מַשְׁגְּחֵי – אינם משגיחים בדבר, ולא איכפת להם שאין עירוב. וְאִי אַקְנֵי לְהוּ רִיפְתָּא בְּסַלָּא – ואם תאמר שאני אקנה להם חלק מהפת שבביתי, וכיון שיהיה לכולם חלק בה ניתן לקיים על ידה את העירוב, וכך לא אצטרך להתבטל מלימודי, איני יכול לעשות כן, זִימְנִין דְּבָעוֹ לַהּ מֵאֶיתְמוֹל – הרי יהיו פעמים שיבקשו ממני לאכול מפיתי קודם השבת, וְלֹא אֶפְשָׁר לְמֵיהַב נִיהֲלַיְיהוּ – ואין ביכולתי לתת להם מפיתי, כיון שאביי היה עני, וּבאופן כזה שאין בני המבוי נותנים זה לזה את מבוקשם, לֹא הֲוֵי שִׁתּוּף – אין חל עירוב החצרות או שיתוף המבואות, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ קודם השבת משכנו יַיִן וְשֶׁמֶן שעירבו בהם, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ, בָּטֵל הַשִּׁתּוּף, כיון שמהות השיתוף והעירוב היא שאין בני החצר או המבוי מקפידים זה על זה, ומשותפים הם אף בעניני האכילה, ולכן נחשבת כל החצר ונחשב כל המבוי כרשות אחת המותרת בטלטול, אבל אם הם מקפידים זה על זה ואינם נותנים לאחד מהם מהיין והשמן שעירבו בהם [אף שהקפדה זו היתה בימות החול] הרי בטל העירוב והשיתוף, ולכן אמר אביי שאינו יכול לעשות עירוב באופן של הקנאת פיתו לכל בני החצר, כיון שאם יבקשו ממנו את אותה פת לא יוכל לתת להם ממנה, מחמת עניותו (עפ"י הרמב"ם).

המשיך רבה בר רב חנין לשאול את אביי, וְלִיקְנֵי לְהוּ מַר רְבִיעֲתָא דְּחַלָּא בְּחָבִיתָא – והרי יכול אתה להקנות להם רביעית חומץ המונחת בחבית, ושיעור קטן כזה של דבר שאינו חשוב כל כך תוכל אף לתת להם אם יבקשו, והרי זה עירוב המועיל, ואין בזה טירחא וביטול תורה. השיב לו אביי, הַתַּנְיָא – הרי שנינו בברייתא, אֵין מִשְׁתַּתְּפִים בָּאוֹצָר, כלומר, אין עושים עירוב חצרות או שיתוף מבואות במיני מאכל המונחים בדבר האצור ומכונס עם מאכלים אחרים.

וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, דְּהָא דְּתַנְיָא בברייתא שאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּאוֹצָר, היינו לְדעת בֵית שַׁמַּאי, דְּלֵית לְהוּ בְּרֵירָה – שהם סוברים ש'אין ברירה', כלומר, אין אפשרות לומר לאחר השבת שהחלק שנשאר ולא נאכל הוברר למפרע שהוא היה של העירוב, וממילא כיון שבשבת עצמה המאכלים מעורבים ולא ניכר מה של העירוב ומה של בעל הבית, אי אפשר להשתמש בזה לעירוב, מחשש שישתמש בשבת באותו חלק של העירוב. אַבָל לְדעת בֵית הִלֵל, דְּאִית לְהוּ בְּרֵירָה – הסוברים שיש ברירה, וניתן לומר לאחר השבת שהחלק שנותר ולא נאכל הוא היה החלק של העירוב, מִשְׁתַּתְּפִין בָּאוֹצָר – ניתן לערב עירובי חצרות או שתופי מבואות אף במאכל או משקה האצור ומכונס עם מאכלים אחרים, ולאחר השבת יאמר על מה שנשאר שזהו העירוב.

הגמרא מביאה מעשים נוספים בענין תינוקות שהוצרכו למולם בשבת, ולא היו מים חמים עבורם: הַהוּא יְנוּקָא – מעשה בתינוק שהיו צריכים למולו בשבת, דְּאִישְׁתְּפוּךְ חֲמִימֵיהּ – שנשפכו המים החמים שהוכנו עבורו, ובזמנם היתה סכנה במילה ללא רחיצה בחמין. אָמַר רָבָא, לְשַׁיְילוּהַּ לְאִימֵּיהּ – ישאלו את אמו, אִי צְרִיכָא – ואם תאמר שהיא צריכה מים חמים, לשתות או לרחוץ בהם, הרי מותר לחמם לה על ידי גוי [כדין יולדת לאחר שבעה ימים ועד שלשים יום, שאין מחללים עליה את השבת על ידי יהודי, אך אומרים לגוי לעשות לה כל צרכיה], לֵיחֵים לֵיהּ נָכְרִי אַגַּב אִימֵּיהּ – ויחמם גוי מים חמים אף עבור מילת התינוק, אגב המים שהוא מחמם לצורך אמו, ואף שאסור לומר לגוי לחמם במיוחד עבור התינוק, וכמו שהתבאר שלא הותרה שבות של אמירה לגוי בשבת, בדבר שיש בו ליהודי איסור דאורייתא, אך כשהותר לומר לגוי לחמם עבור היולדת, מותר לומר לו להרבות במים, כדי שיהיה אף עבור התינוק, כיון שצורך מצוה הוא.

תמהו השומעים את דברי רבא ואמרו לו, וְהָא קָא אָכְלָה תַּמְרֵי – והרי אמו של התינוק אוכלת תמרים, וניכר שהיא בריאה ויכולה לאכול אף דברים צוננים, ואיך נאמין לה אם תאמר שהיא צריכה מים חמים לשתיה, וכל שכן אם תאמר שצריכה היא מים חמים לרחוץ כל גופה, שאין להאמינה. השיב להם רבא, הַהוּא תּוּנְבָא הוּא דְּנָקֵיט לַהּ – יתכן שמחמת כובד החולי נתבלבלה דעתה עליה, ואוכלת מהבא לידיה בלא התבוננות, ובכל זאת יתכן שהיא זקוקה למים חמים.