מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 75

משנה

אַנְשֵׁי חָצֵר, שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן – מבני החצר, וְלֹא עֵירֵב עם כולם, ויתבאר בגמרא שמדובר באופן שבשבת ביטל להם את רשותו, כדי שלא יפסל העירוב כולו, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס חפצים מהחצר וּמִלְּהוֹצִיא מביתו לחצר, בין לוֹ עצמו, מאחר וביטל רשותו, ואם יוציא ויכניס הרי זה סימן שחוזר בו מביטולו, וּבין לָהֶם – לשאר בני החצר [ובגמרא יבואר מדוע אין ביטולו מתיר להם לטלטל מביתו לחצר]. וְהבתים שֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין בהוצאה והכנסה מהחצר, לוֹ וְלָהֶם, ואף שלא עירב עמהם, הרי הוא נחשב כ'אורח' שלהם, ורשאי לטלטל כמותם מבתיהם לחצר.

אמנם אם בני החצר, שעירבו ביניהם, נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן – ביטלו את רשותם לגבי אותו יחיד שלא עירב עמהם, הוּא מֻתָּר להוציא מביתו לחצר, כיון ששאר בני החצר סילקו עצמם מהחצר, וְהֵם אֲסוּרִין להוציא מבתיהם לחצר, כיון שהסתלקו ממנה, וגם מביתו של אותו אדם אינם יכולים להוציא לחצר, לפי שאין דרך שיהיו הרבים אורחים אצל היחיד.

הָיוּ באותה חצר שְׁנַיִם ששכחו לערב עם כולם, וכל בני החצר ביטלו את רשותם לאותם שנים, הרי הם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה – אחד על חבירו, ושניהם אסורים לטלטל בחצר, כיון שביתו של כל אחד מיוחד לו עצמו, ואילו החצר מיוחדת לשניהם, מאחר ובני החצר ביטלו אליהם את רשותם, ואין מוציאים מבית המיוחד ליחיד לחצר המיוחדת לרבים, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת לרבים, וְנוֹטֵל רְשׁוּת מרבים, ואחר שקיבל רשות מהרבים נחשבת כל החצר כמיוחדת לו, ויכול להוציא ולהכניס ממנה, וְאילו שְׁנַיִם, נוֹתְנִין רְשׁוּת לשאר בני החצר שעירבו יחד, אם שכחו לערב עמהם, ועל ידי זה מותרים הרבים לטלטל בכל החצר, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת מרבים, כיון שכל אחד אוסר על חבירו, וכמו שהתבאר.

גמרא

שנינו במשנה, 'אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם ושלהם מותרין לו ולהם'. מקשה הגמרא, בֵּיתוֹ הוּא דְּאָסוּר – רק ביתו אסור בהכנסה והוצאה לו ולהם, אֲבָל חֲצֵרוֹ שָׁרִי – אך החצר מותרת להם בהכנסה ובהוצאה מבתיהם. וקשה, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן שייך דין זה, שביתו אסור וחצרו מותרת, והרי ממה נפשך, אִי דְּלֹא  בַּטֵּיל – אם לא ביטל רשותו לשאר בני החצר, חֲצֵרוֹ אַמַּאי שָׁרִי – מדוע חצירו מותרת להם, והרי לא עירב עמהם, ואף לא ביטל רשותו. וְאִי בַּטֵּיל – ואם מדובר באופן שביטל את רשותו לשאר בני החצר, בֵּיתוֹ אַמַּאי אָסוּר – מדוע אסור להם להוציא מביתו לחצר.

מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, אלא באופן דְּבַטִּיל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ – שביטל בפירוש את הרשות שיש לו בחצר, וְקָסָבְרֵי רַבָּנָן – וסוברים חכמים במשנתנו, שהַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ, אֵין מְבַטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ, כלומר, אין כוונתו לבטל גם את רשות ביתו, ולכן אחר הביטול מותר לשאר בני החצר להוציא לחצר, כיון שביטל את חלקו שבחצר לשאר בעלי הבתים שבחצר, אך ביתו אסור לכולם, כיון שלא ביטל את רשות ביתו.

עוד שנינו במשנה לגבי האופן שאחד מבני המבוי שכח מלערב וביטל את רשותו, 'וְשֶׁלָּהֶן [-הבתים שלהם] מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם'. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם שמותר לאותו אדם לטלטל מבתיהם לחצר, והרי הוא עצמו לא היה שותף בעירוב, ואף ביטל את חלקו לשאר בני החצר. מבארת הגמרא, מִשּׁוּם דְּהָוֵי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ – כיון שבאותה שבת נחשב אדם זה כאורח של שאר בני החצר, וכשם שהמארח אדם בביתו רשאי הלה לטלטל מהבית לחצר, כדרך שמותר לבעל הבית, כן אותו אדם רשאי לטלטל לכל מקום שרשאים בני החצר לטלטל בו.

עוד שנינו, 'נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵם אֲסוּרִין'. תמהה הגמרא, וְאַמַּאי – מדוע באופן זה אינם רשאים לטלטל, והרי באופן הקודם התבאר שאם הוא ביטל את רשותו רשאי הוא לטלטל כמותם, משום שהוא נחשב כאורח שלהם, ואף כאן יש לומר שכשהם ביטלו את רשותם אליו, נֶיהֱוֵי אוֹרְחִים לְגַבֵּיהּ – ייחשבו בני החצר כאורחים של אותו יחיד, ויהיו רשאים לטלטל בכל החצר.

מתרצת הגמרא, חַד לְגַבֵּי חֲמִשָּׁה – אדם אחד כלפי חמשה בני אדם, הֲוֵי אוֹרֵחַ – ניתן להחשיבו כאורח שלהם. אבל חֲמִשָּׁה לְגַבֵּי חַד, לֹא הֲווֹ אוֹרְחִים – אין להחשיבם כאורחים, ולכן אסורים הם בטלטול ['חמשה' לאו דוקא, אלא כל שהם מרובים והוא יחיד, אין דרך שייחשבו כאורחיו (רש"י)].