מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 83

משנה

משנתנו עוסקת בשתי חצרות סמוכות, אחת פנימית הפתוחה לחצר החיצונית ולא למבוי, ואחת חיצונית הפתוחה למבוי, ויבוארו בה דיני העירוב בכל אחת מהחצרות הללו: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הבנויות זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, אם עֵרְבָה הַפְּנִימִית – בני החצר הפנימית עירבו ביניהם, וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה – ובני החצר החיצונה לא עירבו כלל [לא ביניהם ולא עם בני הפנימית], החצר הפְּנִימִית מֻתֶּרֶת, כיון שיכולים הם לסגור את השער ולמנוע מבני החיצונה להכנס לרשותם, נמצא שזו רשות בפני עצמה שכל דריה עירבו יחד, ואילו החִיצוֹנָה אֲסוּרָה, שהרי לא עירבו.

עירבה החצר החִיצוֹנָה, וְלֹא עירבה החצר הפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, הפנימית אסורה מאחר ולא עירבה, והחיצונית אסורה מחמת שבני הפנימית, שלא עירבו, עוברים דרך החיצונה, ודריסת רגל כזו מבטלת את עירובן של בני החצר החיצונה.

אם עירבו שתי החצרות, אך לא עירבו יחד, אלא עֵרְבָה חצר זוֹ לְעַצְמָהּ וְחצר זוֹ לְעַצְמָהּ, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, ואינן אוסרות זו את זו, אך אסור לטלטל מחצר לחצר, כיון שלא עירבו שתי החצרות יחד [ואף שבני החצר הפנימית עוברים בחצר החיצונה, סובר תנא קמא שכיון שהם מותרים בחצרם הפנימית, אינם אוסרים בהליכתם את החצר החיצונה]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר אֶת הַחִיצוֹנָה, מאחר ולא עירבה יחד עם הפנימית, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל של בני הפנימית, שלא עירבו עם החיצונה, אוֹסַרְתָּהּ [אבל הפנימית אינה נאסרת, לפי שאין בני החיצונה עוברים בה]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּה, ואפילו אם לא עירבה הפנימית כלל, אין הליכתם של בני החצר הפנימית אוסרת את בני החיצונה.

שָׁכַח אֶחָד מִן החצר הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, אף ששאר בני החצר החיצונה עירבו, הרי אותו אחד מבטל את עירובן, והדין הוא כפי ששנינו ברישא לגבי אופן שעירבה הפנימית ולא החיצונה, שהַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. שָׁכַח אֶחָד מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, אף בזה הדין שוה לאופן ששנינו ברישא, שעירבה החיצונה ולא הפנימית, ששְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.

אם עירבו בני החצר החיצונה ובני החצר הפנימית יחד, ונָתְנוּ אֶת עֵירוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, ויתבאר בגמרא שהכוונה שנתנוהו בחצר החיצונה, וְשָׁכַח אֶחָד מהם וְלֹא עֵרֵב, בֵּין אם היה אותו אחד מִן החצר הַחִיצוֹנָה ובֵין אם היה מִן החצר הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, ואף שעירובן של בני החצר הפנימית בפני עצמם מועיל להתיר את הטלטול בחצירם, זהו רק מחמת שיכולים הם לסגור את השער המפריד ביניהם, אך כאן הרי העירוב מונח בחצר החיצונית, ואינם יכולים להפרד מהם, ולכן אם אפילו אחד מהחצר החיצונה שכח להשתתף בעירוב, שתיהן אסורות.

וְאִם הָיוּ שתי החצרות שֶׁל יְחִידִים, שבכל חצר דר אדם אחד, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב זה עם זה כדי להתיר את הטלטול של כל אחד בחצרו, שמכיון שכל אחד רשאי לטלטל בחצרו, הרי זה כאופן המוזכר לעיל בדעת תנא קמא, שאם עירבה כל חצר בפני עצמה, אין בני הפנימית אוסרים על החיצונה, ואף כאן מאחר ובפנימית דר יחיד אינו אוסר על בן החיצונה אף שהוא עובר בחצירו. אבל אם רוצים להוציא ולהכניס מחצר לחצר, צריכים עירוב.

גמרא

שנינו במשנה, 'עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. רבי עקיבא אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל של הפנימית אוסרתה. וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרתה'. אָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר רַבִּי יַנָּאִי, שָׁלשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר – שלש שיטות חלוקות יש בדין זה, וכפי שהתבאר במשנה, ומבאר רבי ינאי את טעמיהם, רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, אֲפִלּוּ רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, כגון בני הפנימית המותרים לטלטל בחצרם, אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, ולכן אוסרים הם את הטלטול על בני החיצונה, מאחר ויש להם דריסת רגל בחצר החיצונה, ושם אין להם חלק בעירוב, והרי זה כאילו לא עירבו כל בני החצר יחד. וְרַבָּנָן [בַּתְרָאֵי] סָבְרֵי, אֲפִלּוּ רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ, כגון בני הפנימית שלא עירבו בחצרם כלל, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִמְקוֹמָהּ, ולכן אם עירבו בני החיצונה ולא עירבו בני הפנימית, מועיל עירובם של בני החיצונה, ואינם נאסרים מחמת דריסת הרגל של בני הפנימית, הגם שלא עירבו כלל, אף לא בינם לבין עצמם [וחולקים על הדין האמור ברישא, שאם לא עירבה הפנימית ועירבה החיצונה, אף החיצונה אסורה]. וְתַנָּא [קַמָּא] דְּמַתְנִיתִין, דְּקָתָנִי – ששנה את הדין שאם 'עֵרְבָה חִיצוֹנָה וְלֹא פְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת', אבל אם עירבה כל אחת לעצמה, שתיהן מותרות, היינו כיון דקָסָבַר, רֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ, כגון אם בני הפנימית עירבו בינם לבין עצמם, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ, ולכן אמר שאם כל אחת עירבה לעצמה אין בני הפנימית אוסרים את החיצונה [ובזה הוא שוה לדעת רבנן בתראי], וְאילו רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ, כגון באופן שלא עירבו בני החצר הפנימית, אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ – כשיש לה דריסת רגל במקום שלא עירבה, ולכן אם עירבה רק החיצונה, ובני הפנימית אסורים בטלטול בתוך חצרם, הרי הם אוסרים את הטלטול על בני החיצונה בכך שיש להם דריסת רגל ברשותם, ולכן כשעירבה החיצונה ולא הפנימית, שתיהן אסורות.