מסכת עירובין, פרק ז, משנה ה

משנה ה: מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. נִתְמַעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

כמו במשניות הקודמות, גם משנה זו עוסקת בביאור הדברים הנחשבים כמחיצה בין שתי חצרות: מַתְבֵּן – תבן המונח בערימה, שֶׁעומד בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא חוצץ בין החצרות, ומְעָרְבִין שְׁנַיִם, כל חצר בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד.

אֵלּוּ – בני החצר האחת מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן – מהצד הקרוב אליהם, וְאֵלּוּ – ובני החצר השניה מַאֲכִילִין את בהמותיהם מִכָּאן, ואין חוששים שמא יתמעט התבן באמצע השבת פחות משיעור מחיצה, וייחשבו שתי החצרות כחצר אחת וייאסרו בהוצאה (גם לחצר שלהם, שהרי לא עירבו ביניהם, כיון שבערב שבת היה דינם כשתי חצרות), ובני החצר לא יבחינו בכך ויוציאו ויכניסו שלא כדין. והטעם שאין חוששים לכך, כיון שכדי לבטל את המחיצה יש צורך שימעטו הבהמות את המתבן מגובה עשרה טפחים במשך עשר אמות, ואין זה מצוי שיעשו כן בבת אחת, בלא שיבחינו בכך אנשי החצר.

אם קודם השבת נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מִגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים לאורך כל החצר, או לאורך יותר מעשר אמות, הרי החצרות נחשבות כמחוברות, ומְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. (והוא הדין אם נתמעט התבן באמצע השבת, שנתבטלו העירובין שעשו החצרות כל אחת לעצמה).