מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 86

שנינו במשנה, 'פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְכוּ' או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד'. אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא בחַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, שאם החלון גבוה מעשרה טפחים אינו מחבר ביניהם, וכיון שהכותל חוצץ בין שתי החצרות אינם יכולים לערב יחד. אֲבָל חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים, [ולא עשו בעלי הבתים עירוב בחצר שהבתים פתוחים אליה (משנה ברורה)], אֲפִלּוּ היה החלון לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, נָמִי – גם כן אין הכותל נחשב כחציצה, ואִם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד לשני הבתים. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, בֵּיתָא כְּמַאן דְּמָלֵי דָּמֵי – הבית נחשב כאילו הוא מלא, כלומר, כיון שתמיד יש בבית תיבות וחפצים שניתן לעלות עליהם, ממילא אף כאשר החלון גבוה עדיין נח להשתמש בו, ונחשב הוא כחיבור בין הבתים. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה. [ובגמרא מבואר שזהו בתנאי שיש בחלון ארבעה על ארבעה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות עירובין ה"ב)].

הגמרא מביאה ספק בנידון דומה: בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב חִסְדָּא – שאל רבא את רב חסדא, לוּל הַפָּתוּחַ מִן הַבַּיִת לַעֲלִיָּה – כמין ארובה רחבה המובילה מהקומה הראשונה לקומה השניה, והבית והעלייה שייכים לשני בני אדם שונים, וצריכים לערב, האם צָרִיךְ שיהא סֻלָּם מונח באותו לול כדי לְהַתִּירוֹ – להחשיב את הלול כחיבור ביניהם, כדי שיוכלו לערב יחד, אוֹ לֹא – או שאין צורך בסולם, וכמו חלון גבוה מעשרה טפחים שבין בית לבית שמועיל גם בלא שיהא סולם בצידו. וצדדי הספק הם, כִּי אָמְרִינַן בֵּיתָא כְּמָלֵי דָּמֵי – האם הטעם שאמרנו לגבי בית, שכיון שמונחים בו תיבות וחפצים שמטפסים עליהם אף חלון גבוה מעשרה טפחים נחשב כחיבור, הַנֵּי מִילֵּי מִן הַצַּד – זהו דווקא כשהחלון נמצא בכותל, שדרך בני אדם להניח סמוך לכותל חפצים שונים שניתן לטפס עליהם, ונוח להשתמש בחלון אף שהוא גבוה מעשרה, אֲבָל בָּאֶמְצַע, כאשר הלול מחבר בין בית לעלייה והוא נמצא באמצע הבית, לֹא – אין דרך להניח שם תיבות וחפצים, וממילא אין נוח להשתמש בו, אלא יש צורך שיהא שם סולם, אוֹ דִּילְמָא לֹא שְׁנָא – או שאין חילוק ביניהם, ואף לול זה נחשב כחיבור בין הבית לעלייה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, לֹא צָרִיךְ – אין צורך שיהא סולם מונח שם. סָבוּר מִינֵּיהּ – סבר רבא בדעת רב חסדא, סֻלָּם קָבוּעַ הוּא דְּלֹא צָרִיךְ – אין צורך בסולם קבוע, אֲבָל סֻלָּם עֲרָאִי, צָרִיךְ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, אֶחָד סֻלָּם קָבוּעַ וְאֶחָד סֻלָּם עֲרָאִי, אֵינוֹ צָרִיךְ, אלא אף כשאין סולם כלל, נחשב הלול כחיבור.

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את דיני החצרות שיש ביניהן כותל: כֹּתֶל שֶׁבנוי בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים, וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, הרי הוא מהווה חציצה גמורה בין שתי החצרות, ולכן מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, כל חצר בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. [אף אם אין הכותל רחב ארבעה נחשב הוא כחציצה גמורה ומערבים שנים, ונקטה המשנה אופן שהוא רחב ארבעה, משום הדין הבא, של אכילת פירות על גביו (רש"י)].

עתה מבארת המשנה את דין ראשו של הכותל עצמו, באופן שהוא רחב ארבעה טפחים: הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ של הכותל פֵּרוֹת, אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, כלומר, אנשי כל אחת מהחצרות רשאים לעלות על הכותל ולאכול את הפירות שעל גביו, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ את הפירות לְמַטָּה, לתוך הבתים, אלא יאכלום על גבי הכותל, או בחצר. והטעם לכך, כי מאחר והוא רחב ארבעה טפחים נחשב הוא כרשות בפני עצמה, ואינו בטל לא לחצר זו ולא לחצר זו [אמנם להוריד את הפירות לחצר עצמה מותר, כיון שאין איסור להוציא כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת, אלא האיסור הוא רק להוציא לחצר כלים ששבתו בתוך הבית. ובגמרא יבואר הדין באופן שאינו רחב ארבעה].

אומרת המשנה דין נוסף: אם נִפְרַץ הַכֹּתֶל שבין שתי החצרות, וגודל הפירצה עַד עֶשֶׂר אַמוֹת, או פחות, ונשאר 'משהו' משני צדדי הכותל, או שנפרץ לגמרי מצידו האחד, ואילו מהצד השני נשאר רוחב ארבעה טפחים וגובה עשרה טפחים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – רשאים לערב שני עירובין, כל חצר בפני עצמה, כיון שעדיין נשאר חלק מהכותל שלם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפֶתַח – כיון שניתן להחשיב את הפירצה כ'פתח', המחבר את שתי החצרות אבל אינו עושה אותם כחצר אחת, וכעין הדין האמור במשנה הקודמת, לגבי כותל שיש בו חלון שיש בו ארבעה על ארבעה בתוך גובה עשרה. אבל אם נפרץ הכותל יֶתֶר מִכָּאן – יותר מעשר אמות, ואפילו אם נשאר מהצדדים כפול ממה שנפרץ, לא ניתן להחשיב שטח של עשר אמות כ'פתח' אלא הוא נחשב כפירצה וכאילו אין כאן כותל כלל, ולכן מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שהרי אין חציצה בין שתי החצרות.