מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 95

הגמרא מביאה הלכות נוספות בענין מיני המזון המועילים לעירוב חצרות: אָמַר שְׁמוּאֵל, מְעָרְבִין בְּפַת העשויה מקמח של אוֹרֶז, כיון שדרך בני אדם לאכול פת כזו, וְאֵין מְעָרְבִין בְּפַת העשויה מקמח של דּוֹחַן, שאין זה מאכל שרגילים בו בני אדם. אָמַר רַב, מְעָרְבִין בְּפַת עֲדָשִׁים, כיון שדרך בני אדם לאכול פת כזו.

משנה

משנתנו דנה האם ניתן לערב עירוב חצרות או שיתוף מבואות ללא נתינת מזון, אלא על ידי נתינת מעות: נוֹתֵן אָדָם מָעָה – מטבע קטנה לְחֶנְוָנִי, המוכר יין ודר עמו במבוי, אוֹ לְנַחְתּוֹם, האופה פת, ודר עמו בחצר, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ ביין או בפת בְּעֵירוּבוֹ, כלומר, כאשר יבואו בני המבוי לקנות מהחנוני יין לצורך השיתוף, או שיבואו בני החצר לקנות מהנחתום פת לצורך העירוב, יוסיף להם החנוני או הנחתום כמות מועטת בשיעור מעה, ויהיה בזה חלק לאותו אדם בשיתוף או בעירוב, ואף שבשאר עניני מקח וממכר תקנו חכמים שנתינת כסף לבדה אינה קונה מטלטלין, כאן הקילו חכמים שהכסף לבדו יקנה לו את המזון לעירוב או לשיתוף, כעיקר דין התורה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, לָא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, כיון שנתינת מעות לבדה אינה קונה מטלטלין ללא משיכה [ואפילו אם עירב אותו חנוני לכל בני המבוי, וזיכה לכולם, אותו אדם לא זכה, כיון שלא התכוון החנוני להקנות לו בחינם אלא תמורת המעה שנתן לו, וכיון שאין המעה קונה לו, לא זכה כלל]. וּמוֹדִים חכמים לרבי אליעזר בִּשְׁאָר כָּל אָדָם, שאינו חנוני או נחתום, שֶׁאם נתן לו אחד מבני המבוי כסף כדי שיזכה עבורו, זָּכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, כיון שאין דרכו של אדם למכור יין או פת, ובודאי התכוון למנותו שליח לערב עבורו, ובאופן כזה מועילים דבריו. ומבארת המשנה מדוע אין החנוני או הנחתום נעשים שלוחים של בעל המעה, לפי שֶׁאֵין מְעָרְבִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ, וכיון שאדם זה התכוון לקנות את היין או הפת, ולא חל קניינו, ולא התכוון כלל למנות את החנוני או הנחתום לשלוחיו, אינם יכולים להיעשות שלוחיו שלא מדעתו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה ענין נאמר כלל זה, שאין מערבים לאדם שלא מדעתו, בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, שיש לו הפסד בכך שמניחים עבורו עירוב במקום אחר, שעל ידי זה קונה שביתה באותו מקום, ויתכן שאין רצונו בכך. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת, שיש לו רק רווח מכך שיכול הוא לטלטל מביתו לחצר או מהחצר לביתו, מְעָרְבִין לוֹ בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לוֹ לְאָדָם בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – בין בידיעתו ובין שלא בידיעתו, והיינו בעירובי חצרות, וְאֵין חָבִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו – אלא בידיעתו, והיינו בעירובי תחומין.

גמרא

שנינו במשנה, 'נוֹתֵן אָדָם מָעָה לחנוני וְכוּ', וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁקָּנוּ לוֹ מָעוֹתָיו'. מבררת הגמרא, מַאן – מי הוא המכונה 'שְׁאָר כָּל אָדָם', ובמה הוא שונה מחנוני ונחתום, שאין קונים לו מעותיו. מבארת הגמרא, אָמַר רַב, הכוונה לבַּעַל הַבַּיִת. וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל, שכוונת המשנה לבַּעַל הַבַּיִת. דְּכך אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שֶׁלֹּא זָכוּ לוֹ מָעוֹתָיו, אֶלָּא באופן שנתן מעותיו לנַחְתּוֹם, אֲבָל אם נתן מעותיו לבַּעַל הַבַּיִת, קָנָה. הוסיף שמואל ואמר, וְלֹא שָׁנוּ בְּנַחְתּוֹם דְּלֹא קָנָה – ואף לגבי נחתום לא אמרו שאם נתן לו מעותיו לא קנה, אֶלָּא באופן דְּאָמַר לֵיהּ 'זְכֵי' – תזכה עבורי בפת לצורך העירוב, שכיון שלא עשאו שליח לעירוב עצמו, אלא רק לקנות עבורו חלק בפת, אינו מערב לו שלא מדעתו. אֲבָל אָמַר לֵיהּ עָרֵב לִי, הרי מינהו שליח לערב עבורו, ובודאי סמך המשלח על הנחתום שיערב עבורו, שהרי חזקה היא ששליח עושה שליחותו, זָכָה – קונה עבורו חלק בעירוב. וְלֹא שָׁנוּ דין זה דְּאם אָמַר לֵיהּ בעל הבית לנחתום 'זְכֵי לִי' דְּלֹא קָנָה, אֶלָּא בְּאופן שנתן לו מָעָה, ואין מעות קונות ללא משיכה, וכפי שהתבאר לעיל, אֲבָל אם נתן לו כְּלִי, שיקנה על ידו פת לעירוב בקנין חליפין, קָנָה, שהרי קנין חליפין מועיל לקנות כל דבר.

שנינו במשנה, 'אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶַּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, אבל בעירובי חצרות, מערבין לו בין מדעתו בין שלא מדעתו', כיון שזכות היא לאדם שיעשו עבורו עירוב חצרות. פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי יְהוּדָה הלכה כל שהיא בְּדיני עֵירוּבִין, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ.

אָמַר לֵיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה [-מהעיר בגדד] לְרַב יְהוּדָה, האם אָמַר שְׁמוּאֵל כלל זה אֲפִילּוּ בְּמָבוֹי שֶׁנִּיטְּלָה קוֹרָתוֹ אוֹ לֶחְיוֹ שבאמצע השבת, שהלכה כרבי יהודה האומר (להלן צד.) שכיון שבכניסת השבת היתה הלחי או הקורה קיימת, הותר המבוי לכל השבת, ולא כדעת רבי יוסי האומר שמשעה שנפלה הקורה או הלחי, נאסר המבוי בטלטול, ואפילו באמצע שבת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יהודה, בְּדיני עֵירוּב אָמַרְתִּי לְךָ כלל זה, וְלֹא בְּדיני מְחִצּוֹת, ואותה מחלוקת של מבוי שניטלה קורתו, בעניני מחיצות היא שנויה, שהרי קורה ולחי מועילים להתיר את המבוי כיון שהם נחשבים כמחיצה, ובעניני מחיצות לא נאמר כלל זה שהלכה כרבי יהודה.

הגמרא מביאה כלל נוסף בענין דברי רבי יהודה שבמשניות: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבִּי יְהוּדָה את דבריו בלשון 'אֵימָתַי' וּבלשון 'בַּמֶַּה דברים אמורים', כפי ששנינו במשנתנו, אֵינוֹ אֶלָּא מְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים, ולא בא לחלוק עליהם כלל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כשאומר רבי יהודה לשון 'אֵימָתַי', לְפָרֵשׁ קָא אָתֵי – הוא בא לפרש את דברי חכמים, וְאילו כשאומר לשון 'בַּמֶַּה דברים אמורים', לַחֲלוֹק הוּא דְּקָא אָתֵי – הוא בא לחלוק על דברי חכמים, וכגון במשנתנו, שכוונתו לחלוק על דברי חכמים, ולומר שבעירובי חצרות זוכים לאדם אף שלא מדעתו.

סְלִיקוּ לְהוּ חַלּוֹן