מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 104

שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁנֵי דְּיוֹטָאוֹת, זו כנגד זו [ולפניהם חצר שאין בה ארבע אמות], מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה מותרין [לשפוך לחצר], ואת שלא עשו עוקה אסורין'. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאותם שלא עשו עוקה אסורים, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא עֵירְבוּ ביניהם עירובי חצרות, [ואף על פי שלא עירבו ביניהם מותר לאותם שעשו עוקה לשפוך את מימיהם, כיון שאינם שופכים את המים ישירות לחצר, אלא בתוך הבית, ומשם הם יורדים לעוקה שבחצר, והרי זה 'כחו' בכרמלית, שלא גזרו בזה חכמים איסור (ריטב"א)]. אֲבָל אם עֵירְבוּ בני שתי העליות ביניהם, מוּתָּרִין גם בני העליה השניה לשפוך את מימיהם לעוקה. ואף שהעוקה אינה מכילה אלא סאתיים, הרי שנינו במשנה שאף שנתמלאה העוקה מבעוד יום אין בכך איסור, כיון שאין כוונתו ורצונו שייצאו המים החוצה אלא שיבלעו במקומם.

שואלת הגמרא, וְכִי לֹא עֵירְבוּ – ובאופן שלא עירבו בני העליות ביניהם, אַמַּאי – מדוע בני העליה השניה אֲסוּרִין לשפוך לשם מים, והרי סוף סוף יש שם עוקה המכילה את המים. משיבה הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים, שאם תתיר לבני העליה שלא עשו עוקה לשפוך מים לחצר, יש לחשוש דִּילְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי מָאנֵי – שמא יבואו לטלטל כלים מלאים במים מִבַּיִת לְחָצֵר, ודבר זה אסור ללא עירוב חצרות, ולכן אסרו אף לשפוך מים בבית, כאשר משם הם זורמים לחצר, ומעתה אין לחשוש שיוציאו מים לחצר כלל.

סְלִיקוּ לְהוּ כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין