מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 98

הגמרא מביאה ברייתא בענין שיעור עיסה לענין חיוב הפרשת חלה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק לגבי הפרשת חלה (במדבר טו כ) 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה', ומלשון 'רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם' יש ללמוד ששיעור חיוב הפרשת חלה הוא בעיסה שהיא כְּדֵי עֲרִיסוֹתֵיכֶם – כשיעור עיסה שרגילים ללוש, וְכַמָּה הוא שיעור כְּדֵי עֲרִיסוֹתֵיכֶם, כְּדֵי עִיסַת מִדְבָּר – כשיעור שהיו ישראל רגילים להכין עיסה במדבר. וְכַמָּה היא עִיסַת מִדְבָּר, הרי נאמר בפסוק 'וְהָעֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הוּא' (שמות טז לו), ואיפה היא שיעור שמונה עשר קבין, ועשירית ממנה זהו שיעור העיסה החייבת בחלה, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, שִׁבְעָה רְבָעִים [של הקב] קֶמַח, וְעוֹד מעט, במידה שנהגה במדבר, חַיָּיבִין בְּחַלָּה, שֶׁהֵן שֵׁשׁ רבעי הקב לְמידה יְרוּשַׁלְמִית, שבאותו זמן הוסיפו חומש על המידות שהיו נוהגות במדבר, וְחָמֵשׁ רבעי הקב לְמידה צִפּוֹרִית, שבאותו זמן חזרו והוסיפו חומש על המידות הירושלמיות. מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, הָאוֹכֵל את שתי סעודותיו ביום בְּמִדָּה זוֹ, שהיא מידת המן שאכלו אבותינו במדבר, הֲרֵי הוּא בָּרִיא וּמְבוֹרָךְ, האוכל יָתֵר מִכָּאן, הֲרֵי זֶה רַעַבְתָּן. פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה מְקוּלְקָל בְּמֵעָיו.

משנה

לאחר שהתבאר בפרק הקודם דין שתי חצרות שלא עירבו יחד ויש ביניהם חריץ או כותל, משנתנו דנה בדין דומה בחצר אחת, וכגון שיש בחצר בנין בעל שתי קומות, ובכל קומה יש כמה וכמה דירות. בני הקומה הראשונה נכנסים לבתיהם מהחצר, ובני הקומה השניה עולים בסולם ל'מרפסת', שהיא גזוזטרא ארוכה וצרה לאורך כל הבנין, ודירות העליה פתוחים אליה. אַנְשֵׁי חָצֵר – בעלי הדירות הפתוחים לחצר, וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת – ובעלי הדירות הפתוחים למרפסת, שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ זה עם זה, אלא כל קומה עירבה בפני עצמה, כָּל עמוד או תל וכדומה הנמצא בחצר שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לַמִּרְפֶּסֶת, ומותר לבעלי הדירות הפתוחים למרפסת לטלטל מהעמוד לבתיהם. פָּחוֹת מִכָּאן – אם אינו גבוה עשרה טפחים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר, ומותר לבני החצר להוציא מבתיהם אליו.

מביאה המשנה דוגמאות לדין זה: חוּלְיַת הַבּוֹר – העפר שהוציאו מהבור והניחו אותו בערימה סביבות הבור, וְכן הַסֶּלַע, שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הם שייכים לַמִּרְפֶּסֶת. אך אם היה גובהם פָּחוֹת מִכָּאן, הרי הם שייכים לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שדבר הגבוה עשרה טפחים נחשב כשייך לבני המרפסת, בְּאופן שהמרפסת סְמוּכָה אליו, וניתן להשתמש בו בקלות, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת – אם המרפסת רחוקה מאותו דבר, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי הוא שייך לֶחָצֵר. מבררת המשנה, אֵיזוֹ הִיא – מה השיעור שבה נחשבת המרפסת 'סְמוּכָה', ומבארת, כָּל שֶׁאֵינָה רְחוֹקָה מאותו דבר אַרְבָּעָה טְפָחִים.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין אנשי חצר ואנשי עליה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי עֲלִיָּה, שֶׁשָּׁכְחוּ וְלָא עֵירְבוּ יחד, אלא אנשי החצר עירבו לבדם, ואנשי עליה עירבו לבדם, אַנְשֵׁי חָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין במקום הנמצא בַּעֲשָׂרָה טפחים הַתַּחְתּוֹנִים, הסמוכים לקרקע, וְאַנְשֵׁי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין במקום הנמצא בַּעֲשָׂרָה טפחים העֶלְיוֹנִים, הסמוכים אליהם, וכמו שהתבאר לעיל לגבי חריץ או כותל הנמצא בין שתי חצרות, שנותנים אותו למי ששימושו בו בנחת, ולא למי ששימושו בו בקושי. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד, היה זִיז יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל, אם היה מקומו לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טפחים, בְּנֵי חָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, ואם היה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טפחים, בְּנֵי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ.