מסכת עירובין, פרק י, שיעור 124

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה של השמעת קול בשבת: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – ומסתבר לנו לומר שההלכה היא כדברי רבא, דְּאָמַר, לֹא אָמְרוּ חכמים שאסור להשמיע קול אֶלָּא בְּקוֹל שִׁיר בִּלְבַד, והראיה לכך, מִדְּתָּרִיץ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּוָותֵיהּ – מכך שתירץ רב אחא בר יעקב את שיטתו של רבא, אַלְּמָא כְּוָותֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ – הרי זו ראיה שהוא סובר כרבא. וְעוֹד, הָא אַמְרִינָן – הרי אמרה הגמרא שהאמורא אַמֵימָר, שָׁרָא לְמִימְלָא בְּגַּלְגַּלָא בְּשַׁבַּתָּא בִּמְחוֹזָא – התיר למלאות מים בשבת על ידי גלגל בעיר מחוזא, אָמַר – וביאר אמימר את טעמו, טַעֲמָא מַאי גָּזְרוּ רַבָּנָן – מה הטעם שגזרו חכמים איסור לשאוב מים על ידי גלגל, מִשּׁוּם גִּנָּתוֹ וְחוּרְבָּתוֹ, שיבא למלאות ולהשקותם השבת, הָכָא – הרי כאן, במחוזא, לַאו גִּנָּה אִיכָּא וְלֹא חֻרְבָּה אִיכָּא – אין גינות ואין חורבות, ונמצא שאין מקום לגזירת חכמים זו. כֵּיוָן דְּחָזָא דְּתָרוּ בֵּיהּ כִּיתְנָא – כיון שראה אמימר לאחר זמן שהתחילו בני מחוזא לשרות פשתן בשבת באותם מים, אָסַר לְהוּ – אסר להם לשאוב מים בגלגל. דְּאַלְמָא כְּרָבָא סְבִירָא לֵיהּ – הרי על כל פנים מוכח מכאן שאמימר סובר כשיטת רבא, שהתיר השמעת קול שאינו שיר, והאיסור במשנתנו הוא רק מחשש שיבואו לעבור איסורים אחרים מחמת שאיבת המים בגלגל, דְּאִי כְּעוּלָא סְבִירָא לֵיהּ – שאילו היה אמימר סובר כעולא, שאסור להשמיע בשבת כל קול שהוא, לֹא קָא שָׁרֵי לְמִימְלָא בְּגַּלְגַּלָא כְּלָל – לא היה מתיר למלאות מים על ידי גלגל כלל, אף כשאין חשש השקייה או שריית פשתן, דְּהָא מַשְׁמִיעַ קוֹל הוּא – שהרי שאיבת המים בגלגל משמיעה קול, ואסורה לדברי עולא.

מוסיף הרי"ף ואומר, וַחֲזִינָן לְמִקְצָת רַבְּוָאתָא – וראיתי למקצת מרבותינו, דִּסְבִירָא לְהוּ כְּעוּלָא – שהם סוברים שיש לפסוק הלכה כדברי עולא, שכל השמעת קול אסורה בשבת, וְסָמְכֵי אַגְמָרָא דִּבְנֵי מַעְרָבָא – והם מסתמכים על האמור בתלמוד ירושלמי, דְּגַרְסִינָן הָתָם – שכך שנינו שם בְּמַסֶּכֶת יוֹם טוֹב (ביצה פ"ה ה"ב), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל מַשְׁמִיעַ קוֹל אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת. רַבִּי אִלְעָא, אִיעָצַר בְּסִידְרָא – התעכב בליל שבת בבית המדרש, סְלִיק לְבֵיתָא – בא לביתו, וְאֲשְׁכְּחוּן דָּמְכִין – ומצא שבני ביתו כבר ישנים, דְּמַךְ עַל תַּרְעָא – ישן רבי אלעא על פתח הבית באותו לילה, בְּגִין דְּלֹא מֻקָּשׁ בְּשַׁבַּתָּא – כדי שלא להקיש בשבת על הדלת, כיון שסבר שאסור להשמיע שום קול בשבת, ואף כשאין זה קול שיר. וְאַמְרִינָן נַמִּי – ועוד אמרו שם בירושלמי, רַבִּי יִרְמְיָה שָׁרֵי מֻקָּשׁ עַל תַּרְעָא בְּשַׁבַּתָּא – רבי ירמיה התחיל להקיש על הדלת בשבת, אָמַר לֵיהּ (אביי) [רַבִּי אַבָּא], מַאן שָׁרֵי לְךָ – מי התיר לך דבר זה, הרי שאף רבי אבא סובר שאסור להשמיע שום קול בשבת, ואפילו קול הקשה על הדלת, שאינו קול שיר.

מסיים הרי"ף את דבריו: וַאֲנַן לֹא סְבִירָא לָן הָכִי – ואין אנו סוברים כדבריהם, דְּכֵיוָן דְּסוּגְּיָין דִּגְמָרָא דִּילַן לְהֶתֵּירָא – כיון שסוגיית הגמרא שלנו, בתלמוד בבלי, היא שמותרת השמעת קול שאינו קול שיר, לֹא אִכְפַּת לָן בְּמַאי דְּאָסְרֵי בִּגְמָרָא דִּבְנֵי מַעַרְבָא – אין אנו מתחשבים במה שבתלמוד ירושלמי הסיקו לאיסור, דְּעַל גְּמָרָא דִּילַן סַמְכִינָן – כיון שבכל מקום אנו סומכים על תלמוד בבלי יותר מתלמוד ירושלמי, דְּבַּתְרָא הוּא – כיון שתלמוד בבלי נסדר לאחר הירושלמי, וכלל בידינו שיש לפסוק כדעת האחרונים, כיון שהם ראו גם את דברי הקודמים להם, וְאִינְהוּ הֲוֵי בְּקִיאֵי בִּגְמָרָא דִּבְנֵי מַעְרָבָא טְפֵי מִינָן – ומסדרי תלמוד בבלי היו בקיאים בתלמוד ירושלמי יותר מאיתנו, וְאִי לַאו דְּקִים לְהוּ דְּהַאי מֵימְרָא דִּבְנֵי מַעַרְבָא לַאו דְּסַמְכָא הוּא – ואם לא שהיה ידוע להם שאין לסמוך להלכה על סוגיא זו שבירושלמי, לֹא קָא שָׁרוּ לֵיהּ אִינְהוּ – לא היו מתירים את הדבר, וכיון שהם הסיקו להיתר, אין לנו לאסור דבר זה.

שנינו במשנה, 'וממלאים וכו' וּמִבּוֹר הַקַּר ביום טוב'. מבררת הגמרא, מַאי – מי הוא המכונה 'בּוֹר הַקַּר'. ומבארת, אָמַר רַב נַחְמָן, זהו כינוי לבְּאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ו ז) 'כְּהָקִיר בִּיר מֵימֵיהּ', כלומר, המשיל הנביא את ישראל כמו באר שנובעים ממנה מים בכל עת.

הגמרא מבארת איזה 'בור הקר' התירו חכמים ביום טוב: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא את כָּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ חכמים לשאוב על ידי גלגל ביום טוב, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, וּכְשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה בזמן בניית בית המקדש השני חָנוּ עָלֶיהָ, [וּ]נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן, שהם חגי זכריה ומלאכי, (ו)הִתִּירוּהָ לָהֶן. הגמרא מבארת את דברי הברייתא: וְלֹא נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם הִתִּירוּם – לא רק הנביאים הם שהתירו את הדבר, אֶלָּא מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם – היו ישראל זכורים שאבותיהם נהגו היתר בבאר זו, ולכן המשיכו לשאוב ממנה גם לאחר שחזרו מגלות בבל, אך לא התירו את שאר הבורות, אלא זו בלבד.