יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת ערכין, פרק ו, משנה ג

משנה ג: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמִטָה מצַּעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אוּמָן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אוּמָנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

משנה ג: כפי שהתבאר לעיל (פ"ה מ"ו) אדם שנדר להקדש את ערכו, נוטלים ממנו משכון על כך. משנתנו מבארת דינים אלו: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, אין נוטלים ממנו את כל נכסיו, אלא נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן [או כסף לרכוש מזון ל]שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת – בגדים לשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמִטָה מוּצַּעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין. ודברים אלו משאירים רק לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהם [אמנם מה שכבר ייחד עבורם, אין נוטלים מהם]. אִם הָיָה אוּמָן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אוּמָנוּת מִכָּל מִין וָמִין, כדי שאם יישבר האחד יוכל לעשות מלאכתו בשני. ומביאה המשנה דוגמא לדבר, אם היה חָרָשׁ – נגר, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין – כלי שמחליקים בו את העץ, וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת – מסורים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ – צמד הבקר שהוא חורש עמו. ואם היה חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ, אמנם חכמים חולקים וסוברים שבעלי חיים אינם נחשבים ככלי אומנות, אלא כנכסים, ונוטלים אותם כדי להשלים את נדרו. והטעם שמשאירים לו דברים אלו, כיון שנאמר (ויקרא כז ח) 'וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ', והפסוק נדרש כך, 'ואם מך', אם הוא עני, 'הוא מערכך' כלומר, תן לו הויה וקיום מדמי הערך שאתה נוטל ממנו, שישאר לו ממה לחיות ולהתקיים.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)