יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת ערכין, פרק ח, משנה ז

משנה ז: מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, אוֹמְדִים כַּמָּה אדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ, (הַפּוֹדִין) אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תַּקְדִּישׁ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַל תַּקְדִּישׁ. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ:

משנה ז: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, לדעת חכמים יכול אדם להחרים קדשי קדשים וקדשים קלים, ומשנתנו מבארת דינים אלו: מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו – קרבנות שהוא עצמו הקדיש, יכול הוא לאחר מכן להחרימם, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. וכיון שאדם יכול להחרים רק דבר השייך לו, מבארת המשנה על איזה חלק מהקרבן חל החרם: אִם נֶדֶר – אם הקדיש בהמה שהביא מחמת נדר, והיינו שנדר ואמר 'הרי עלי עולה', והקדיש בהמה זו לצאת בה ידי חובת נדרו, ועתה החרימה, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים – נותן את כל דמי שוויה לכהן, כיון שהיא באחריותו, שאם נגנבה או אבדה צריך הוא להביא אחרת תחתיה, והרי זה כאילו כולה שייכת לו, ויכול הוא להחרימה ולהתחייב בדמיה, והבהמה עצמה קריבה לנדרו. אִם נְדָבָה – ואם הביאה לאחר שאמר 'הרי זו עולה', ואינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו בעלות בבהמה זו אלא לענין זה שיש לו טובת הנאה מכך שיכול הוא להקריבה ולעשות בכך רצון ה', ולכן חל החרם רק על טובת הנאה זו, ונוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ – את הערך הממוני של הנאה זו. וכיצד אומדים את דמי ההנאה הזו, כגון שאמר האדם שׁוֹר זֶה עוֹלָה, ואחר כך החרימו, אוֹמְדִים – משערים ומעריכים, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה כדי לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – שאינו חייב בה, וסכום זה הוא ההנאה שיש לו בשור זה, ועל ערך הסכום הזה חל החרם.

הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים ובֵין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ, וכיון שהוא ממתנות כהונה, אין גופו מוחרם, אלא שוויו ביחס לבעליו שהחרימו, שיש לו בו טובת הנאה שיכול ליתנו לאיזה כהן שירצה, ולכן כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ, (הַפּוֹדִין) אוֹמְדִים, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן ממון בִּבְכוֹר זֶה, כדי שיוכל לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ שהם כהנים, ועל ערך סכום זה חלה הקדשתו. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יש לכאורה סתירה בין הכתובים לגבי קדושת בכור, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'תַּקְדִּישׁ', שנאמר (דברים טו יט) 'כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'אַל תַּקְדִּישׁ', שנאמר (ויקרא כז כו) 'אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא', ואם כן, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אלא אֱמוֹר מֵעַתָּה, כדי ליישב את שני הכתובים, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי – להעלותו בדמים, כלומר, לשום את שוויו ולהתחייב בערך זה להקדש, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ, שתחול על גופו קדושה של קרבן אחר, מאחר והוא כבר קדוש בקדושת בכור.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)