מסכת ערלה, פרק ב, משניות ה-ו
משנה ה: דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יִתְמָה, הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה:
משנה ו: וּלְמָה אָמְרוּ כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר, מִין בְּמִינוֹ. לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר:
משנה ה: דּוֹסְתַּאי אִישׁ כְּפַר יִתְמָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁמַעְתִּי מִשַּׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּבֵּיצָה, וכשיש בו כביצה הרי הוא מטמא אפילו אם אינו מחמץ ואינו מתבל (ובמשנה הבאה יבואר לענין מה יש חילוק אם הוא מחמץ ומתבל או לא).
משנה ו: משנתנו מביאה את המשך דברי דוסתאי תלמידו של שמאי הזקן, שאמר שכביצה אוכלין מטמא אפילו כשאינו מחמץ או מתבל, וממשיך ומבאר, וּלְמָה – ולענין מה אָמְרוּ 'כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ' לְהַחֲמִיר, כמבואר במשנה לעיל (מ"ד), לענין תערובת של מִין בְּמִינוֹ. ולענין מה אמרו לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, לענין תערובת של מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. ומבארת המשנה כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים האסור שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים המותרת, שזו תערובת של מין במינו, וְיֵשׁ בּוֹ באותו שאור כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כדי לַעֲלוֹת (-לבטל את האיסור) בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, בכל אופן הכל אָסוּר, כיון שטעם האיסור מורגש בהיתר. ואם אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, נמצא שאין רוב לבטלו כראוי, ולכן בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ ובֵין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, הכל אָסוּר:
