מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק א
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. מצוה מדרבנן לבדוק את החמץ שבבית בליל י"ד בניסן, לאור הנר.
ב. מקום שאין רגילים להכניס בו חמץ כלל, אינו צריך בדיקה.
ג. מרתף של יין, שלפעמים יורד לשם השמש באמצע הסעודה, צריך בדיקה, ובודק רק את שתי השורות העליונות, הפונות כלפי הפתח.
ד. צריך האדם להקפיד שלא להוציא דבר מגונה מפיו, גם אם מחמת כן יצטרך להאריך בדיבורו אמנם בדברי תורה מוטב לנקוט לשון קצרה, ולא לשון ארוכה, אף אם היא נקיה יותר].
ה. אף שכל היום כשר למצוות מילה, זריזים מקדימים למצוות, ומלים בבוקר.
ו. אסור לתלמיד חכם להתחיל בלימודו הקבוע בתחילת ליל י"ד, שמא יימשך בתלמודו ולא יקיים מצוות בדיקת חמץ כתקנת חכמים.
ז. המשכיר בית לחבירו בי"ד בניסן, אם המפתחות ביד המשכיר – עליו לבדוק את הבית, ואם ביד השוכר – עליו לבודקו.
ח. המשכיר לחבירו בית קודם י"ד בניסן בחזקת שהוא בדוק מחמץ, והתברר שאינו בדוק, אין זה 'מקח טעות', בין אם צריך השוכר לבודקו בעצמו ובין אם צריך לשכור אחרים שיבדקו עבורו.
ט. אסור מן התורה לקיים חמץ מתחילת השעה השביעית בי"ד בניסן, וחכמים הוסיפו לאסור אף את השעה השישית עצמה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
י. אסור לאדם לקבל חמץ כפקדון מאת הגוי בפסח, אם אחריות החמץ מוטלת על הישראל, ואפילו אם אינו שומרו בביתו אלא במקומות אחרים. אך אם אין אחריות החמץ עליו, מותר.
יא. אסור לאדם להטמין חמץ של עצמו ולהשהותו ברשותו בפסח. וכן אסור להשהותו מחוץ לביתו, בבורות וכדומה.
יב. אין איסור בראיית חמץ של גויים או של הקדש, אף אם הגוי משועבד תחת יד הישראל ומצוי עמו בחצרו.
יג. בהמות של ישראל שהמלך הגוי נוטל מהם מס לעצמו, ואין היהודי יכול להפטר מהמס בתשלום ממון, וילדה הבהמה בכור, אין בו קדושה, לפי ששותפות הגוי בבהמה פוטרתה.
יד. בצק של יהודי שהגוי נוטל ממנו מס בשיעור מסויים, אף שאין היהודי יכול להפטר מהמס בתשלום ממון, חייבת בחלה מדרבנן, כיון שאין הדבר מפורסם שיש לגוי שותפות בעיסה, ויחשדו בו שנוהג שלא כדין.
טו. היוצא מביתו למקום רחוק ואינו עתיד לשהות בפסח בביתו, אם יצא בתוך שלשים יום לי"ד בניסן, חייב לבדוק חמץ. וקודם לכן, פטור.
טז. אם דעתו לחזור לביתו לפסח, אפילו אם יצא קודם שלשים יום חייב לבדוק, שמא יחזור סמוך ליום טוב ולא יספיק לבדוק.
יז. העושה את ביתו למחסן, ודעתו לפנותו, חייב לבודקו תחילה מחמץ, שמא יפנה אותו בפסח וימצא שם חמץ. אך אם אין דעתו לפנותו, אם עושאו מחסן בתוך שלשים יום לי"ד בניסן, צריך לבודקו. קודם לכן, פטור.
יח. שלשים יום קודם הפסח נחשבים הלכות הפסח כענינו של יום, ונזקקים לתלמיד השואל בהלכות אלו לפני תלמיד השואל בענינים אחרים.
יט. אף שבדק האדם את החמץ בביתו, צריך הוא לבטל את החמץ שלא מצא בבדיקתו, ואומר שיהא מבוטל כעפר הארץ. כיון שחששו חכמים שלאחר זמן איסור חמץ ימצא עוגה נאה, ובזמן זה אינו יכול לבטל את החמץ, שהרי כבר אינו ברשותו, ועובר באיסור בל יראה ובל ימצא.
כ. אף חמץ האסור בהנאה רק מדרבנן, כגון בשעה שישית של י"ד בניסן, שהחמץ אסור מדרבנן, או חמץ שאינו ראוי לאכילה, שאיסורו דרבנן, מכל מקום אינו ברשות האדם ואינו יכול לבטלו, ואף לא לקדש בו אשה.
כא. תלמיד היושב לפני רבו בפסח, ונזכר שיש לו בבית עיסה העומדת להחמיץ, יכול לבטלה בליבו כל זמן שלא החמיצה, אך לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה.
כב. קודם בדיקת חמץ מברך הבודק 'בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ'.
כג. כל ברכות המצוות מברך אדם קודם עשיית המצוה, ואף ישראלים הצריכים לטבול לטומאתם מברכים קודם הטבילה, מלבד טבילת גר צדק, שאינו יכול לברך בהיותו גוי, ומברך לאחר הטבילה.
כד. אין בודקים חמץ לאור החמה, ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר בלבד. אמנם מרפסת וכדומה הפתוחים לשמש, אם לא בדקם בלילה כתקנת חכמים ובודקם ביום, יכול לבודקם לאור השמש.
כה. מקומות שאין דרך להכניס שם חמץ, כגון: חורים שבקירות הבית, הגבוהים או הנמוכים אך לא אמצעיים], גג משופע, מחסני תבן, יין או שמן, אינם צריכים בדיקה. והוא הדין ברפת בקר או לולי תרנגולים, שאף אם היה שם חמץ – אכלוהו הבהמות והתרנגולים.
כו. אמנם מחסני יין או שיכר שלפעמים נוטלים מהם יין באמצע הסעודה, הרי הם כמקומות שמכניסים בהם חמץ, כיון שלפעמים יורד לשם השמש כשפתו בידו, ולכך טעונים בדיקה.
כז. מחסנים של דגים גדולים, אינם טעונים בדיקה, כיון שאין לוקחים מהם באמצע הסעודה, אך מחסנים של דגים קטנים, שלפעמים נוטלים מהם עוד באמצע הסעודה, טעונים בדיקה.
כח. מחסני מלח, שעוה, עצים ותמרים, טעונים בדיקה.
כט. חורים שבאמצע גובה כותל הבית, טעונים בדיקה, ואם הכותל בין שני שותפים, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת ומבטל בליבו את השאר. ואם שותפו גוי, אינו בודק כלל, מחשש שיסבור הגוי שהיהודי עושה לו כשפים, אלא מבטלו בליבו בלבד.
ל. חצר אינה צריכה בדיקה, כיון שמצויים שם עורבים האוכלים את החמץ שנשאר שם.
לא. חצר או בית שכבר נבדקו, אין חוששים שמא בעלי חיים הביאו אליהם חמץ מבתים שעדיין לא נבדקו.
לב. מי שלא בדק בליל ארבעה עשר, יבדוק ביום ארבעה עשר, או אף במועד עצמו, או אפילו אחר המועד, כדי שלא ייכשל בחמץ שעבר עליו הפסח האסור מדרבנן.
לג. הבודק את החמץ ומשייר ממנו מעט לאכילת הבוקר, יצניענו. ואם לא הצניעו, אינו צריך לחזור ולבדוק. אך אם ניכר שנטל בעל חיים חמץ משם, כגון שהניח עשר פתיתים ומצא תשע, צריך לחזור ולבדוק בכל הבית.
לד. הבודק את ביתו מחמץ, וראה אחר כך עכבר הנכנס לבית ופת בפיו, צריך לבדוק את כל הבית. ואפילו אם נכנס אחריו ומצא פירורים, אין תולים שאלו הם פירורי הפת שהכניס העכבר, אלא צריך לבדוק.
לה. אם נכנס תינוק לבית ופת בידו, צריך לבדוק אחריו. אך אם מצא פירורי פת בבית, אנו תולים שהתינוק פורר את הפת, כדרכו של תינוק, ואין צריך לבדוק שוב.
לו. מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית ביום ארבעה עשר בניסן, ובשעה חמישית אסור החמץ באכילה ומותר בהנאה, ובתחילת שעה שישית שורפים את החמץ.
לז. אם חל ארבעה עשר בניסן בשבת, מבערים את החמץ ביום שישי, ואפילו תרומות טהורות, ומשאירים מזון שתי סעודות בלבד.
(ספר יוחסין)
