מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק י (ג)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
ס. חייב אדם לשמח את בני ביתו בשלשת הרגלים, את בניו הגדולים ועבדיו משמח בשתיית יין, ואת הנשים בבגדים נאים.
סא. כל אחת מארבע הכוסות היא מצוה בפני עצמה, ולכן יש לברך על כל אחת ואחת 'בורא פרי הגפן'. כן פסק הרמ"א, ולדעת השלחן ערוך מברך רק על הראשון והשלישי].
סב. יש לברך 'על הגפן' אחרי הכוס השניה, ופעם נוספת אחרי הכוס הרביעית. ולהלכה פסקו השלחן ערוך והרמ"א שמברך רק אחרי הרביעית].
סג. בנוסח ברכת הקידוש יש לברך תחילה על היין, ואחר כך על היום.
סד. לאחר שתיית הכוס הראשונה אוכל ירק בדרך טיבול כדי שיהיו שני טיבולים. ואם אין לו ירק אחר, רשאי לאכול מרור, ומברך עליו 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', ואחר אכילת המצה אוכלו שוב ללא ברכה.
סה. באכילת מרור יש להטבילו בחרוסת.
סו. במקדש היו מביאים לפני בעל הבית את קרבן הפסח, ובזמן הזה מביאים שני תבשילים, מכל מין שהוא, ואפילו דג וביצה המבושלים יחד נחשבים כשנים לענין זה, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה.
סז. אם בירך 'בורא פרי האדמה' על הירק שבתחילת הסעודה, אינו חוזר ומברך על המרור, אלא מברך עליו רק 'על אכילת מרור'.
סח. יש לאכול את המצה בפני עצמה, ואת המרור בפני עצמו, ואחר כך לאכול את שניהם יחד, כמנהגו של הלל הזקן, זכר למקדש.
סט. כל האוכל מאכל שטיבולו במשקה, צריך נטילת ידים.
ע. לא ישהה אדם את המרור כשהוא טבול בחרוסת, כדי שלא תפוג מרירותו לגמרי.
עא. הנוטל ידים בפעם הראשונה שאוכלים ירק על ידי טיבול, צריך לחזור וליטול ידיו לפעם השניה, שאוכלים מרור על ידי טיבול או לאכילת המצה], כיון שאמירת ההגדה וקריאת ההלל שבינתיים נחשבים כהפסק.
עב. צריך להניח מצה ומרור רק לפני מי שאומר את ההגדה, והוא נותן לכל המסובים.
עג. כיון שהמצה מכונה 'לחם עוני' יש לברך 'על אכילת מצה' ולאכול ממצה שהיא שבורה, ולא שלימה. וכדי שיהא 'לחם משנה' מצרפים אליה מצה נוספת שלמה.
עד. חיוב ברכה על 'לחם משנה' הוא בין בשבת ובין ביום טוב.
עה. יש לערב בחרוסת תפוחים, זכר לכך שהיו נשות ישראל יולדות במצרים תחת התפוח, ושתהא החרוסת סמיכה ועבה, זכר לטיט שהשתעבדו בו ישראל במצרים. ושיהיו בה תבלינים, כגון קנמון, זכר לתבן.
עו. לאחר שתיית כוס שני שואל הבן 'מה נשתנה'. ואם אין בו דעת לשאול מעצמו, אביו מלמדו לשאול. ולפי גודל דעתו של הבן, כך אביו מלמדו.
עז. מי שאין לו בן היכול לשאול, אשתו שואלתו. ואם אין לו אשה, הוא עצמו שואל. ואפילו שני תלמידי חכמים, שואלים זה את זה.
עח. ובנוסח השאלות מזכירים כמה שינויים: שבלילה זה חייבים להטביל שתי פעמים, שאוכלים רק מצה, שאוכלים מרור ולא ירקות אחרים, שאוכלים בשר צלוי. בזמן הזה, שאין אוכלים קרבן פסח, לא ישאל שאלה זו. ויש אומרים ששואלים גם מדוע בלילה הזה כולנו מסובים].
עט. בנוסח אמירת ההגדה צריך להתחיל באמירת הפסוקים 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה', ולומר עד סוף הפרשה. ופותח ב'גנות', והיינו 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', ו'עבדים היינו'.
פ. צריך לומר בפסח 'פסח' 'מצה' 'מרור', ואם לא אמר כן לא יצא ידי חובתו, וכשאומר מצה ומרור, יגביהם, אך כשאומר 'פסח' לא יגביה את הבשר שהוא זכר לקרבן פסח, שלא ייראה כאוכל קדשים בחוץ.
פא. לאחר נוסח זה של ההגדה, אומר 'לפיכך אנחנו חייבים להודות' וכו' ומתחיל באמירת פרקי ההלל, עד 'חלמיש למעינו מים', ומברך 'בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו כו' כן ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים' וכו', וחותם 'ברוך אתה ה' גאל ישראל'.
פב. צריך האדם לומר את הפסוק 'ואותנו הוציא משם' וגו', כדי להראות שאנו מרגישים שלולא גאולת ה' אף אנו היינו נשארים במצרים.
פג. בברכת קריאת שמע שבשחרית, ובברכת ההלל, חותמים 'גאל ישראל', על גאולת מצרים שהיתה, ואילו בברכת הגאולה שבתפלת שמונה עשרה חותמים 'גואל ישראל', לשון בקשת רחמים על הגאולה שתהיה לעתיד לבא.
פד. בנוסח ברכת הקידוש אומרים 'אשר קִדְּשָׁנוּ במצוותיו', ואילו בנוסח התפילה אומרים 'קַדְּשֵׁנוּ במצוותיך', לשון בקשת רחמים.
פה. צריך האדם להזכיר יציאת מצרים בקידוש של שבת, בין בתפילה ובין על הכוס.
פו. בנוסח התפילה, בבקשת הצמחת קרן דוד חותמים 'מצמיח קרן ישועה', ובברכת ההפטרה חותמים 'מגן דוד'.
פז. בתפילות ובקידוש של שבת אומרים 'מקדש השבת', ובתפילות ובקידוש של יום טוב אומרים 'מקדש ישראל והזמנים'.
פח. לאחר הסעודה מוזגים לו כוס שלישית, ומברך עליה ברכת המזון. ומוזגים לו כוס רביעית, ומסיים עליו את אמירת ההלל, ומברך ברכת 'יהללוך' שבסוף ההלל.
פט. בין כוס ראשונה לשניה, ובין שניה לשלישית, רשאי לשתות כרצונו. אך בין שלישית לרביעית, לא ישתה, מחשש שישתכר וישכח לגמור את ההלל.
צ. רשאי האדם להוסיף 'כוס חמישית', ואומר עליה הלל הגדול, וזהו פרק קל"ו שבתהילים.
צא. לאחר אכילת מצת המצוה שבסוף הסעודה, זכר לקרבן פסח, אסור לאכול ולשתות שום דבר, מלבד שתי הכוסות שתקנו חכמים, וכן מותר לשתות מים.
צב. אם נרדמו מקצת המסובים באמצע אכילת מצת האפיקומן, רשאים להמשיך ולאכול, אך אם נרדמו כולם, אינם רשאים להמשיך ולאכול. אך אם רק התנמנמו כולם, ממשיכים לאכול.
צג. מי שיש לו רק כזית של מצת מצווה, יברך המוציא ויאכל מצה רגילה, ובסוף הסעודה יברך 'על אכילת מצה' ויאכל את מצת המצווה, ואחר כך אוכל מרור, ואוכל את ה'כורך' ממצה רגילה.
צד. מי שאין לו יין בליל פסח, יקדש על מצות, ויברך המוציא ויבצע את הפת, ויאחז בפת הבצועה ויאמר ברכת הקידוש, ואחר כך מברך על אכילת מצה, ואוכלה, וממשיך את הסדר עד 'גאל ישראל', ומברך על המרור וממשיך כסדר.
צה. הרוצה לערוך את הסדר בכמה בתים, יעשה תחילה את כל הסדר בביתו עד אחרי ברכת המזון, ואחר כך יבוא לכל בית ויקדש על היין, וישתו השומעים את היין, ויערכו את הסדר, ואילו הוא לא יאכל ולא ישתה עמהם, וכן יעשה בכל בית ובית, ובסוף חוזר לביתו, וגומר את ההלל ושותה את הכוס הרביעית. וכן יכול הוא תחילה לקדש בכל הבתים ולא לטעום שם כלום, ואחר כך לבא לביתו ולערוך את הסדר כרגיל.
צו. כל ברכות המצוות רשאי אדם לברך כדי להוציא את חברו ידי חובה, אף שהוא עצמו כבר בירכם, אך ברכות הנהנין אינו רשאי לברך עבור חברו, אלא אם כן יש בכך צורך למצוה, כגון קידוש היום, וברכת המוציא על אכילת מצה, וברכת האדמה על אכילת מרור.
צז. מצוות אכילת מצה בלילה הראשון נוהגת מן התורה אף בזמן הזה, שאין קרבן פסח. אך מצוות אכילת מרור אינה נוהגת מן התורה בזמן שאין קרבן פסח, אלא חיובה בזמן הזה רק מדרבנן.
צח. הנשבע שלא יאכל מצה, אסור לאכול אפילו בליל פסח. אך הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח, אין שבועתו חלה כלל, אלא לוקה משום שבועת שוא, ואוכל.
צט. הנשבע שלא ישב בצל, אסור לו לשבת בצל סוכה בסוכות. הנשבע שלא ישב בצל סוכה, אין שבועתו חלה כלל, ולוקה משום שבועת שוא, ויושב בסוכה.
ק. נזיר אסור אפילו בשתיית יין של מצוה, כגון קידוש וארבע כוסות.
(ספר יוחסין)
