מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 19

הגמרא דנה עתה במיני עיסות ואופני אפיות שונים, הן לענין חיוב חלה, והן לענין מצת מצוה בפסח: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַדּוּבְשָׁנִין – עיסה המטוגנת בדבש, וְהַסּוּפְגָּנִין – עיסה רכה מאד, העשויה כספוג, וְהָאִיסְקְרִיטִין, ואף זו מין עיסה העשויה בדבש, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת – חלה המטוגנת במחבת, וְהַמְדֻמָּע – חולין ותרומה שנתערבו, כֻּלָּן פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה, הראשונים מחמת שאינם קרויים 'לחם', ונאמר לגבי הפרשת חלה (במדבר טו יט) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה". ו'מדומע' פטור כיון שנאמר (שם טו כ) 'חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה', ולא שתפרישו דבר שהוא כבר תרומה.

הגמרא מביאה עתה מחלוקת אמוראים בביאור ברייתא זו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַלָּלוּ – מיני מאפה אלו שהוזכרו בברייתא, מַעֲשֵׂה אִלְפָס הֵן – מבושלים בקדירה הם, ומחמת כן הם פטורים מהפרשת חלה, שאין קרוי 'לחם' להתחייב בחלה אלא האפוי בתנור. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מַעֲשֵׂה אִלְפָס חַיָּבִין בחלה, וְהַלָּלוּ, השנויים בברייתא, מדובר שֶׁעֲשָׂאָן בַּחַמָּה – שאפאן בחום השמש. וְכוּלֵי עָלְמָא – ולדברי הכל, בֵּין לְרַבִּי יוֹחָנָן בֵּין לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אם הִרְתִּיחַ את האלפס וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק בו את הבצק, הרי זו דרך אפיה, וחַיָּב בְּחַלָּה, דְּלַחְמָא הוּא – שהרי שם לחם יש לו. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּשֶׁהִדְבִּיק את הבצק באלפס, וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ את האלפס, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר, אין זו דרך אפיה, אלא כְּמַעֲשֵׂה חַמָּה הֵן – הרי זה כבישול בשמש, וּפְטִירֵי מהפרשת חלה, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, אף שהרתיח לאחר ההדבקה, כְּמַעֲשֵׂה אִלְפָס הֵן, וְלֹא שְׁנָא הִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, וְלֹא שְׁנָא הִדְבִּיק וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ – ואין חילוק אם הדביק תחילה או הרתיח תחילה, לעולם נַהֲמָא הוּא – זהו לחם, וְחַיָּב בְּחַלָּה, וּלדעת רבי יוחנן, שיש שם 'לחם' למין אפיה זה, אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְהָכִי קָא – וכך פָּסַק רַב אָחָא מִשְּׁבָחָא בְּמַעֲשֵׂה אִלְפָס, כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שאף אם הדביק ואחר כך הרתיח, חייבת העיסה בחלה, ויוצאים בה ידי חובה בפסח [ורק מה שנאפה בחמה אינו קרוי לחם ופטור מחלה, ואין יוצאים בו ידי חובה בפסח]. וּבַעַל הֲלָכוֹת גדולות אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּכֹהֵן צֶדֶק, שֶׁפָּסַק כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּשֶׁהִדְבִּיק את העיסה באלפס וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ, שאין לה שם לחם להתחייב בחלה, ואין יוצאים בה ידי חובה בפסח.

וְאִיכָּא – ויש מי דְּפָּסַק כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר, אֵין קרוי 'לֶחֶם' אֶלָּא הָאָפוּי בַּתַּנּוּר בִּלְבָד, שנאמר (ויקרא כו כו) 'וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד', אֲבָל מַעֲשֵׂה אִלְפָס – בצק המבושל בקדירה, לֹא שְׁנָא הִרְתִּיחַ וּלְבַסּוֹף הִדְבִּיק, וְלֹא שְׁנָא הִדְבִּיק וּלְבַסּוֹף הִרְתִּיחַ, בשני אופנים אלו אֵין קָרוּי לֶחֶם, וְאֵין חַיָּב בְּחַלָּה, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא. ולפי דעה זו לומדים מהפסוק גם שצריך הלחם להיאפות בתנור אחד בלבד, ולא שייאפה בשני תנורים, ולכן גם אם אחר שבשלו באלפס חזר ואפאו בתנור, אינו נחשב לחם. ומקשה הרי"ף על דעה זו, וְאַשְׁכְּחָן עֲלָהּ פִּירְכָא – ומצאנו קושיא על שיטה זו, מֵהַהִיא דְּאַמְרִינָן בְּפֶרֶק הַחוֹלֵץ (יבמות מ.), לגבי מימרא של ריש לקיש ש'חלוט' דינו כמצה, וְשאלה שם הגמרא, הַאי 'חָלוּט' דְּקָא אַמְרִינָן מַצָּה הִיא, לְמַאי הִלְכְתָא – מה נפקא מינה להלכה מכך ש'חלוט' נחשב מצה, ואָמַר רָבִינָא, לוֹמַר לך שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אַלְמָא – ומוכח מכך שאַף עַל גַּב שֶׁחֲלָטָהּ מֵעִקָּרָא, כֵּיוָן דְּלאחר מכן אָפְיָיהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָס, 'לֶחֶם' הִיא, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, ושלא כדברי הפוסק להלכה שאין קרוי 'לחם' אלא האפוי בתנור אחד בלבד, אלא אף שבתחילה חלטו ברותחים ואחר כך אפאו בתנור או באילפס, קרוי הוא לחם.

הגמרא ממשיכה לדון בענין מצה שיוצאים בה ידי חובה בפסח: תַּנְיָא בברייתא, יוֹצְאִין ידי חובת אכילת מצה בְּמַצָּה נָא – שאינה אפויה כל צרכה, וּבְמַצָּה הָעֲשׂוּיָה בְּאִלְפָס – בקדירה, ללא משקה. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא שיעורה של מַצָּה נָא שיוצאים בה ידי חובה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל מצה שֶׁפּוֹרְסִין [-שוברים] אוֹתָהּ וְאֵין חוּטִין של בצק נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה [וסימן זה מועיל רק בשעה שהמצה עדיין חמה (משנה ברורה)], אבל אם חוטי בצק נמשכים ממנה, אין יוצאים בה ידי חובה [ואף יש בה משום איסור חמץ, שהרי הבצק שלא נאפה בודאי החמיץ (שלחן ערוך)].

הרי"ף מביא עתה דין בענין זה ממסכת ברכות (לח.): וְהֵיכָא דְּאָפָה מַצָּה עַל אַרְעָא – ובאופן שאפה את המצה על גבי הקרקע, כדרך שעושים שוכני אהלים, ובצורת אפיה זו עושים את הבלילה רכה (רבינו יונה על הרי"ף ברכות כז.), וְקָא מִינְּטַּר לָהּ שַׁפִּיר – ושמרה היטב, שלא תחמיץ, נְפַק בָּהּ – יוצא בה יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, כִּדְאַמְרִינָן – כמבואר בגמרא שם שמַר זוּטְרָא קָבַע סְעוּדָתֵיהּ עִילָּוֵיהּ – היה קובע סעודתו על מין מאפה זה, וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא בתחילה, וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת [-ברכת המזון], בסוף, ואָמַר שם מַר זוּטְרָא בַּר רַב אַשִׁי, (הואיל) וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון ד'לֶחֶם עֹנִי' כְּתִיב בֵּיהּ – עיסה זו נחשבת כ'לחם עוני', ואף שדרך לאוכלה לפעמים לשם תענוג, אין היא נחשבת כ'מצה עשירה', שאין יוצאים בה, אלא נחשבת כלחם עוני (בית יוסף).

וְהֵיכָא דְּאִיכָּא – ואם יש אדם שהוא זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, דְּלֹא יָכִיל לְמֵיכַל מִינֵּיהּ בְּיַבֶשְׁתָּא – שאינו יכול לאכול את המצה כשהיא יבשה וקשה, שָׁרוּ לֵיהּ בְּמַיָּא עַד דְּמִירַכְּכָא – שורים אותה במים עד שהיא מתרככת, וְאָכִיל לָהּ עַד דְּלֹא מִתְּמְחָא – ואוכל אותה כך, כל זמן שלא נמחתה לגמרי במים, (דתנן) [דְּתַנְיָא] בברייתא, יוֹצְאִין ידי חובת אכילת מצה בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי במים, וּבִמְבֻשָּׁל, כל זמן שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ לגמרי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יוֹצְאִין בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי, אֲבָל לֹא בִּמְבֻשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ, והטעם לכך, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן – כיון שיש צורך שירגיש האדם טַעַם מַצָּה באכילתו, וְלֵיכָּא – ובמצה מבושלת אין טעם מצה, ולכך אין יוצאים בה ידי חובה.