מסכת פסחים, פרק ג, שיעור 29

משנה

המשנה מבארת את דין האדם שאינו נמצא בסמוך לחמצו בערב פסח, ואינו יכול לבערו, ומביאה בזה שלשה חילוקים. ההולך בערב פסח לדבר מצוה, כגון הַהוֹלֵךְ לירושלים כדי לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְכן ההולך בערב פסח כדי לָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְכן ההולך לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין [-קידושין] בְּבֵית חָמִיו, שאף זו נחשבת כסעודת מצוה, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל להספיק לַחֲזוֹר לביתו וּלְבַעֵר את החמץ וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזוֹר ויבערנו כדין. וְאִם לָאו, שאם יחזור כדי לבער את החמץ יפסיד את קיום המצוה, יְבַטֵּל את החמץ בְלִבּוֹ, ואינו צריך לחזור ולבער.

אבל ההולך בערב פסח לְהַצִּיל יהודים מִן הַגַּיִס – חייל של גויים, וּלהציל מִן הַנָּהָר שעלה על גדותיו ומסכן חיי יהודים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, שבכל אלו יש פיקוח נפש, אפילו אם הוא יכול להספיק לחזור לביתו ולבער את החמץ ולחזור להצלה זו, לא יחזור, כיון שיש להחמיר אפילו בספק נפשות, אלא רק יְבַטֵל בְּלִבּוֹ, שהרי מן התורה די בזה, וימשיך בדרכו להציל נפשות.

ההולך לִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, כלומר, לשבות ביום טוב אצל חבירו, שאין בכך מצוה כלל, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, יַחֲזוֹר מִיָּד לביתו כדי לבער את החמץ, ואף שמחמת כן לא יספיק ללכת לבית חבירו, כיון שמדרבנן אין די בביטול החמץ בלבו, אלא חייבוהו לבערו ממש.

™˜

גמרא

אגב ענין סעודת מצוה ושביתת הרשות שהוזכרו במשנתנו, מביאה הגמרא מימרות בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵיהָנוֹת מִמֶּנָּה. מבררת הגמרא, כְּגוֹן מַאי – מה היא הדוגמא לסעודה שאינה של מצוה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן הנישאת לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם הנישאת לְעַם הָאָרֶץ, דְּכך אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בַּת כֹּהֵן הנישאת לְיִשְׂרָאֵל, אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה. מַאי הִיא – ומה קורה להם, אָמַר רַב חִסְדָּא, מתקיים בהם הפסוק (ויקרא כב יב-יג) 'וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר וגו', וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ', כלומר, אוֹ שנעשית אַלְמָנָה, אוֹ גְּרוּשָׁה, אוֹ זֶרַע אֵין לָהּ – אינה יולדת. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו, אוֹ קוֹבְרָהּ בצעירותה, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ בצעירותו, אוֹ מְבִיאֲתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.

מקשה הגמרא סתירה בדברי רבי יוחנן: אֵינִי – והרי אין הדבר כן, וְהָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן – הרי רבי יוחנן עצמו אמר במקום אחר, הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר, יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, על ידי שישא בת כהן, ועל ידי זה כָּל שֶׁכֵּן שתּוֹרָה וּכְהֻנָּה יחד מַעַשַּׁרְתּוֹ, הרי שהנושא בת כהן מתברך. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, הָא – דברי רבי יוחנן האחרונים נאמרו בְּתַלְמִיד חָכָם, ששבח הוא לאהרן שידבקו תלמידי חכמים בזרעו, ומתוך כך מתברך. והָא – דברי רבי יוחנן שאמר שאין זיווגן עולה יפה היינו בְּעַם הָאָרֶץ, שגנאי הוא לבת כהן שתינשא לעם הארץ, ואין זיווגן עולה יפה.

הגמרא מביאה ברייתא בענין השתתפות תלמיד חכם בסעודות רשות: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, סוֹף שהוא מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, כיון שמבקש הוא סעודות גדולות כפי שהורגל בהם, וגולה לשם כך למקומות רחוקים, ואשתו נשארת כאלמנה שבעלה חי, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו – ילדיו הקטנים, שמשאירם לבדם והולך לו, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכַּחַת מִמֶּנּוּ, שמתוך ריבוי הסעודות אינו מספיק לחזור על תלמודו, וּמַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת עָלָיו מחמת ששוכח את תלמודו, וּדְבָרָיו אֵינָן נִשְׁמָעִין, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְשֵׁם אָבִיו, וְשֵׁם רַבּוֹ, וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

מביא הרי"ף ברייתא נוספת בענין זה: וְגַרְסִינָן – ושנינו בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (סנהדרין נב:), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ, בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן – לכד שֶׁל זָהָב, שעם הארץ מכבדו ביותר. סִפֵּר [-דיבר] עִמּוֹ, הרי הופחת כבודו בעיניו, ודּוֹמֶה בעיניו רק לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף. נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ – נהנה התלמיד חכם מעם הארץ, דּוֹמֶה בעיניו לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶס, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

™˜

הגמרא מביאה ברייתות בגודל הענין להשתדך עם תלמידי חכמים: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וכן ימכור כל מה שיש לו, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. והטעם לכך שראוי להתאמץ כל כך לישא בת תלמיד חכם, שֶׁעל ידי זה, אף אִם מֵת, מובטח לו שיהיו בָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כיון שאשתו גדלה בבית תלמיד חכם, ובודאי תגדל את ילדיו לתורה. וְאַל יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גּוֹלֶה, יהיו בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וכן ימכור כל מה שיש לו וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְאַל יִשָּׂא בַּת עִם הָאָרֶץ, וְלֹא יַשִּׁיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה – פירות סרק הגדלים בקוצים, דָּבָר כָּעוּר וְאֵין מִתְקַבֵּל.

הגמרא מביאה ברייתא בענין גודל החסרון שיש בעמי הארץ: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ, אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת – אין מייחדים אותו לכתחילה להיות עד, כגון בקידושין או בגירושין. וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת אף בדיעבד, אם אירע וראה עדות, פסול הוא להעיד. וְאֵין מְגַלִּין לוֹ אֶת הַסּוֹד, כיון שדרכו לילך רכיל ולגלות סודות. וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְתוֹמִים, וְאֵין מוֹסְרִין לוֹ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, לפי שהוא חשוד על הגזל. וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּו בַּדֶּרֶךְ, לפי שהוא חשוד על שפיכות דמים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ, כיון שנאמר (דברים כב ג) 'וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ', ועם הארץ אינו נחשב 'אחיך', כיון שאינו מקיים מצוות כישראל כשר. שואלת הגמרא, וְתַנָּא קַמָּא שבברייתא, אַמַּאי לֹא תָּנֵי – מדוע הוא לא שנה גם כן ש'אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ', כדעת ה'יש אומרים' שבברייתא. משיבה הגמרא, קָסָבַר – סובר תנא קמא שיש להכריז על אבידתו [אף שמעיקר הדין אין בזה חיוב השבת אבידה], זִימְנִין דְּנָפִיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא – כיון שלפעמים יש לעם הארץ בן שהוא תלמיד חכם, וְאָכִיל לֵיהּ – והוא זה שיהנה מהממון שהשיבו לאביו, וּמִקַּיַּים בֵּיהּ – ויתקיים בו הפסוק (איוב כז יז) 'יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ'. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּתַנָּא קַמָּא, שיש להכריז אף על אבידת עם הארץ.

מוסיף הרי"ף ואומר: וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך הָא דְּאַמְרִינָן הָתָם – מה שאמרו במסכת חגיגה (כב.), כְּמַאן מְקַבְּלִינַן סַהֲדוּתָא הָאִידְנָא מֵעַם הָאָרֶץ – כדעת מי אנו סוברים עתה, שאנו מקבלים עדות מעמי הארץ, כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹסֵי, האומר שאם לא נקבל עדות מעמי הארץ יש חשש שיתפקרו לגמרי ויצאו מכלל ישראל, ואם כן מוכח שעם הארץ כשר לעדות, ושלא כמבואר בסוגייתנו. מתרץ הרי"ף: הַהוּא עַם הָאָרֶץ דְּהָתָם לָאו כְּעַם הָאָרֶץ דְּהָכָא הוּא – אותו 'עם הארץ' האמור במסכת חגיגה אינו אותו 'עם הארץ' האמור בסוגייתנו, דְּאִילּוּ הָתָם – שהרי שם מדובר בעם הארץ דלֵיתֵיהּ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה – שאינו לומד מקרא ומשנה, אֲבָל בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּבְמִצְווֹת אִיתֵיהּ – אבל הוא עוסק בעבודתו ומקיים מצוות, כְּגוֹן דְּלֹא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא וְאַגַּזְלָנוּתָא – וכגון שאינו חשוד על שבועת שקר או על הגזילה, וְלֹא חֲדָא אַנְפָּא מֵאַנְפֵּי פַּסְלָנוּתָא – ואין בו שום צד מצדדי פסולי עדות, ולכן מקבלים את עדותו. אֲבָל עַם הָאָרֶץ דְּהָכָא – האמור כאן, דַּחֲשִׁיד אַכָּל הַנֵּי דַּאֲמָרָן הוּא – מדובר בעם הארץ שלא רק שאינו עוסק בתורה, אלא גם אינו עוסק בעבודה לפרנסתו ואינו מקיים מצוות וחשוד על שבועת שקר ועל הגזל ושאר עבירות, דְּהָא – שהרי הוא חָשׁוּד עַל הַגְּנֵבָה, וּלְפִיכָךְ אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס על נכסי יתומים, שמא יגנוב מהם. וְחָשׁוּד נַמִּי – והוא חשוד גם אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וּלְפִיכָךְ אֵין מִתְלַוִּין עִמּו בַּדֶּרֶךְ, שמא יהרגנו. וְעוֹד, שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת, כִּדְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר על עם הארץ, שמֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ – להורגו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, והיינו כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָץ אַחַר הַזָּכוּר אוֹ אַחַר נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה לעבור עמהם עבירה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, ודבר זה נגרם לו מחמת בורותו, שאינו יודע הלכות והגיע לכך שהוא רודף אחריהם ביום הכפורים לעבור עבירה, שֶׁמֻּתָּר לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ – שמותר להציל את הנרדפים על ידי הריגת הרודף, כְּדִתְנַן במשנה בסנהדרין (עג.) 'וְאֵלּוּ שֶׁמַּצִּילִין אותם בְּנַפְשׁוֹ, הרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה' וְכוּ', אבל בעמי הארץ שאינם חשודים על כל העבירות הללו לא נאמר שהם פסולים לעדות, אף שאינם עוסקים בתורה.

סְלִיקָא לְהוּ אֵלּוּ עוֹבְרִין