משנה ה: מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין, ואין בכך איסור. אך מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין, ונהגו כן כדי שלא יסיח האדם את דעתו מן האבילות. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים ממלאכה כל היום, כדי שלא יסיחו דעתם מן האבילות, שהרי הם הראויים יותר מכולם להרגיש ולהתאבל על חסרונו של בית המקדש. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם, וימנע מלעשות מלאכה אף במקום שלא נהגו בכך איסור, ואין בכך משום גאוה שמחזיק עצמו כתלמיד חכם, כיון שהרואה אותו בטל ממלאכתו יסבור שאין לו מלאכה לעשות. לאחר שהובאו מנהגים אלו, חוזרת המשנה לנידון שבתחילת הפרק, שם התבאר שעשיית מלאכה בערב פסח לפני חצות תלויה במנהג. מביאה עתה המשנה דעה החולקת על כך: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין עשיית מלאכה בערב פסח תלויה במנהג, אלא בְּתחום יְהוּדָה שבארץ ישראל הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מלאכה כָּל עִקָּר, מצד הדין, ולא מצד המנהג. מביאה המשנה מחלוקת בדינם של אנשי הגליל, שאסורים בעשיית מלאכה כל יום י"ד בניסן: הַלַּיְלָה – אור לי"ד בניסן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וכמו כל יום טוב, שהלילה הולך אחר היום. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה, כיון שהם מדמים יום זה לתענית, שאין מתענים אלא ביום, ולא בלילה.
משנה ו: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים:
משנתנו מבארת שיש אופנים שמותר לעשות מלאכה בערב פסח, אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שהיא לצורך המועד, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ האדם קֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, קודם חצות היום, אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה – לא יתחיל בעשיית המלאכה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ בו ביום, ואף שהיא לצורך המועד. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, אף אם התחיל בה קודם לכן, אסור לו לגומרה בערב פסח, במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ מיני אֻמָּנִיּוֹת הן, שעוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, אפילו במקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה באותו זמן, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים, כיון שמלאכת התפירה אינה חמורה, שהרי בחול המועד מותר לאדם פשוט, שאינו אומן, לתפור, ולכן התירו בערב פסח אפילו לאומן לתפור, כיון שערב פסח קל יותר מחול המועד [שהרי אין עשיית מלאכה אסורה בו מצד הדין], וְכן מותרים במלאכה הַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין, כיון שבחול המועד מותר לאדם היוצא מבית האסורים או בא ממדינת הים להסתפר ולכבס בגדיו, וכיון שכך הקילו בערב פסח והתירו מלאכות אלו לכל אדם. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים – סנדלרים, רשאים להכין נעליים בערב פסח, כיון שאף במלאכה זו מצאנו קולא בחול המועד, שהעולים לרגל רשאים לתקן את נעליהם בחול המועד. אמנם חכמים סוברים שאי אפשר לדמות 'סוף מלאכה', של תיקון נעליים בלבד, ל'תחילת מלאכה', של עשיית נעליים חדשות, ולכן אף שהתירו לעולי רגלים לתקן את נעליהם בחול המועד, לא התירו להכין נעליים חדשות בערב פסח.
