מסכת פסחים, פרק ז, משנה ה

משנה ה: נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

משנתנו דנה בקרבן פסח שנטמא בחלקו, כיצד נוהגים בו:

אם נִטְמָא הַבָּשָׂר של קרבן הפסח, וְהַחֵלֶב הצריך להיקרב על גבי המזבח עדיין קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם, כיון שעיקר הקרבת קרבן הפסח הוא כדי לאכול את בשרו, וכיון שהבשר טמא ואי אפשר לאוכלו, אין זורקים את דמו.

אם נִטְמָא הַחֵלֶב, וְהַבָּשָׂר קַיָּם, אף שאי אפשר להקטיר את החלב על המזבח, זוֹרֵק אֶת הַדָּם על המזבח, כדי להתיר את הבשר באכילה.

מוסיפה המשנה, וּבַמֻּקְדָּשִׁין – ובשאר קרבנות אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר, וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם, כדי להתיר את הקרבת החלב על גבי המזבח, שבשאר הקרבנות עיקר ההקרבה היא כדי להקטיר את החלבים על גבי המזבח, ולכן אף שהבשר טמא ואי אפשר לאוכלו, זורקים את הדם.