מסכת פסחים, פרק י, שיעור 35

הגמרא מבררת עתה את דינו של אדם השומע קידוש בבית הכנסת: וְאוֹתָן בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּדְּשׁוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אָמַר רַב, יְדֵי חובת קִדּוּשׁ יָצְאוּ, ואף שאינם אוכלים שם את סעודתם, סובר רב שאין צורך שיהא הקידוש באותו מקום של אכילת הסעודה, אך יְדֵי יַיִן לֹא יָצְאוּ, כלומר, אם רוצה אותו אדם לשתות יין נוסף בביתו, אינו יכול לסמוך על ברכת 'הגפן' ששמע בבית הכנסת, כיון שהעקירה מבית הכנסת לביתו נחשבת היסח הדעת, וצריך לברך שוב בביתו. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, השומעים קידוש בבית הכנסת, אַף יְדֵי קִדּוּשׁ נַמִּי [-גם כן] לֹא יָצְאוּ, כיון שיש צורך שיהא הקידוש במקום שנאכלת בו הסעודה.

מבררת הגמרא, וּלדעת רַב, הסובר שיוצא אדם ידי חובתו בקידוש ששומע בבית הכנסת, לָמָּה לֵיהּ לְקַדּוֹשֵׁי בְּבֵיתֵיהּ – מדוע חוזר האדם ומקדש בביתו. ומבארת, כְּדֵי לְהוֹצִיא בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, שלא היו בבית הכנסת. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּלדעת שְׁמוּאֵל, שאין יוצאים ידי חובה בקידוש הנעשה בבית הכנסת, לָמָּה לֵיהּ לְקַדּוֹשֵׁי בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא – לשם מה יש לקדש בבית הכנסת. ומבארת, לְאַפּוּקֵי – להוציא את האוֹרְחִים יְדֵי חוֹבָתָן, דְּאָכְלֵי וְשָׁתוּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא – כיון שאורחים אלו אוכלים ושותים בבית הכנסת, ועבורם זהו מקום הסעודה, שיש לקדש בו.

מבארת הגמרא את טעמו של שמואל בהלכה זו: וְאָזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – ובהלכה זו הלך שמואל לשיטתו, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין עושים קִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם סְעוּדָה, ואם קידש ולא סעד באותו מקום, לא יצא ידי חובת קידוש. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דִּכְתִיב (ישעיה נח יג) 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג', ויש ללמוד מכך, שבְּמָקוֹם שֶׁ'קָּרָאתָ', והיינו שאמרת את הקידוש על היין, שָׁם תְּהֵא עֹנֶג, והיינו סעודת השבת.

סַבוּר מִינַּהּ – סברו בני הישיבה, הָנֵּי מִילֵּי – דין זה, שיש לקדש במקום הסעודה, הוא רק לענין זה שאין לעבור מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מִפִּנָּה לְפִנָּה באותו בית, לֹא – אין חשש. אָמַר לְהוּ רַב חָנָן בַּר תַּחְלִיפָא, אין הדבר כן, כפי שסברתם, שהרי זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – פעמים רבות הייתי עומד לפני שמואל, וַאֲפִילּוּ מֵאַרְעָא לְאִיגָּרָא הֲוָה מְקַדֵּשׁ – וראיתי שאפילו אם היה עובר מקומת הקרקע לקומה העליונה, היה חוזר ומקדש, כדי שיהא הקידוש באותו מקום ממש של הסעודה. וכיון שמוכח שאפילו באותו בית יש להקפיד שיהא הקידוש במקום הסעודה, אם כן יש ללמוד מכך שאף מפינה לפינה באותו חדר, יש לחזור ולקדש [ומכל מקום יש אומרים שאם רואים מהמקום שקידשו בו את המקום של הסעודה, די בכך כדי להחשיב זאת כקידוש במקום סעודה].

מביאה הגמרא את דעתם של אמוראים נוספים בענין זה: וְאַף רַב הוּנָא סָבַר שאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם סְעוּדָה, וְאַף רַבָּה סָבַר, אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם סְעוּדָה, ומוכיחה הגמרא שכך היא דעת רבה, דְּאָמַר אַבַּיֵּי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי מַר – כשהייתי נמצא אצל רבה [שהיה רבו של אביי], כִּי הֲוָה – כאשר היה מְקַדֵּשׁ על היין בליל שבת, ואנו היינו שומעים את הקידוש ואחר כך הולכים לבתינו לסעוד, אָמַר לָן – היה אומר לנו רבה, טְעִימוּ מִידִי הָכָא – תטעמו כאן מאכל כל שהוא, דִּילְמָא אַדְּעַיְילִיתוּ לְבֵיתֵיכוּ מִתְעַקְּרָא לְכוּ שְׁרַגָּא – שמא עד שתגיעו לביתכם יכבה הנר, וְלָא מִתְקַּדֵּישׁ לְכוּ וְלָא מִתְאָכֵיל לְכוּ – ולא תוכלו לקדש ולא לאכול, וּבְקִדּוּשָׁא דְּהָכָא לֹא נַפְקִיתוּ – ואם לא תטעמו כאן מאכל, אף בקידוש ששמעתם כאן לא תצאו ידי חובה, דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בְּמָקוֹם סְעוּדָה, ומוכח שאף דעת רבה היא כן. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.

עתה דנה הגמרא במה שאמרו רב ושמואל בדרך אגב, שהשומעים את הקידוש בבית הכנסת ורוצים לשתות יין בביתם צריכים לחזור ולברך עליו 'בורא פרי הגפן': וּבֵין לְרַב [הסובר שניתן לקדש במקום אחד ולסעוד במקום אחר], וּבֵין לִשְׁמוּאֵל [הסובר שאין קידוש אלא במקום סעודה], תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ יְדֵי יַיִן לֹא יָצְאוּ – שניהם סוברים שהשומע ברכת 'הגפן' בבית הכנסת אינו יכול לסמוך על כך ולשתות יין בביתו, אלא עליו לברך שוב בביתו. וְתַנְיָא כְּוָתַיְיהוּ – וכן שנינו כמותם, דְּתַנְיָא בברייתא, שִׁנּוּי יַיִן – אם שתה האדם מין יין אחד, ואחר כך שינה ושתה יין אחר, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ שוב 'בורא פרי הגפן'. אבל שִׁנּוּי מָקוֹם – אם שינה האדם את מקומו מבית לבית וכדומה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שוב על היין. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

מביא הרי"ף את דברי הגמרא בברכות (נט:) בענין 'שינוי יין': אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים ששִׁנּוּי יַיִן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, היינו שאם הביאו לו יין שונה מהיין הראשון ששתה, אינו צריך לברך שוב 'בורא פרי הגפן', אֲבָל מְבָרֵךְ עליו ברכת 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'.

יָתִיב [-ישב] רַב אִידִי בַּר אָבִין קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתִיב רַב חִסְדָּא וְקָאֲמַר מימרא זו מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא, הָא דְּאֲמָרָן – דין זה שאמרנו, שאם היה שִׁנּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ שוב ברכת 'הגפן', לֹא אֲמָרָן – לא אמרו כן אֶלָּא כשעבר האדם מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל אם עבר מִפִּנָּה לְפִנָּה באותו בית, לֹא – אינו צריך לחזור ולברך, כיון שאין זה נחשב היסח הדעת [ואף שלעיל לגבי קידוש התבאר שאפילו אם עבר מפינה לפינה אין זה נחשב 'קידוש במקום סעודה' וצריך לחזור ולקדש, היינו כיון שדרך לקבוע סעודה על הפת במקום מסוים, ולא לעבור מפינה לפינה, אבל שתיית יין וכדומה אין אדם קובע לה מקום, וכל זמן שלא יצא מהבית נחשב שהוא עדיין במקומו הראשון, ואינו צריך לחזור ולברך].

אָמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לרב חסדא, הָכִי תָּנִינָא לָהּ בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי – כך שנו בבית מדרשו של רַב הֵינֵק, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שאמר לו שכך שנו בְּמַתְנִיתָא דְּבֵי בַּר הֵינֵק, כְּוָותָךְ – כדבריך, שהעובר מפינה לפינה באותו בית אינו צריך לחזור ולברך 'הגפן'.