מסכת פסחים, פרק י, שיעור 40

גמרא מביאה מעשה בענין סעודת שבת: רַב חִינְנָא בַּר שְׁלַמְיָא, וְתַלְמִידֵי דְּרַב, הֲווֹ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא – היו יושבים בסעודה ביום שישי, הֲוָה קָאֵי עֲלַיְהוּ – היה עומד ומשמשם רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמְרוּ לֵיהּ – אמרו רב חיננא בר שלמיא ותלמידי רב לרב המנונא סבא, זִיל עַיֵּן אִי נָגַהּ יוֹמָא – לך ותראה אם כבר החשיך היום, ואם כן, נִפְסֹק וְנִקְבְּעֵיהּ לְשַׁבַּתָּא – נפסיק מסעודתנו ונחזור ונקבע סעודה זו לשם סעודת שבת על ידי ברכות הקידוש. אָמַר לְהוּ רב המנונא סבא, לָא צְרִיכִיתוּ לְמִיקְבְּעָא – אינכם צריכים לקבוע את הסעודה לשם שבת, דְּהִיא קָבְעָה נַפְשָׁהּ – כיון שהשבת קובעת חשיבות לעצמה, דְּהָכִי – שהרי כך אָמַר רַב, כְּשֵׁם שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׁר, וכפי שיבואר להלן, כָּךְ קוֹבַעַת לְקִדּוּשׁ, וניתן לקדש מיד כשהגיע זמן שהוא ספק חשיכה.

ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'קובעת למעשר', שכָּל דָּבָר שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ האדם בְּחוֹל דרך עֲרַאי, וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמַּעֲשֵׁר, והדבר מותר, אָסוּר לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עִשֵׂר, מַאי טַעְמָא – ומה טעם החילוק בין יום חול לשבת, כֵּיוָן דִּכְתִיב (ישעיה נח יג) 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג', וּבָעֵי לְעַנּוֹגֵי לְשַׁבָּת – וצריך האדם לענג את השבת בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אִסְתַּלַּק לְהוּ כָּל פֵּירֵי מִתּוֹרַת עֲרַאי – הסתלקו כל הפירות מלהיות מוכנים לאכילת עראי, וַהֲווֹ לְהוּ בְּשַׁבָּת כְּמַאן דְּאַזְמְנִינְהוּ לְמֵיכַל מִינַּיְהוּ בְּשַׁבָּת בְּתוֹרַת קֶבַע – והרי הם בשבת כמי שהוכנו לצורך אכילת קבע, וְלכן, אִי עַשְּׂרִינְהוּ מִבְּעוֹד יוֹם – אם הפריש מהם תרומות ומעשרות בערב שבת, מָצֵי לְמֵיכַל מִינַּיְהוּ בְּשַׁבָּת – יכול לאכול מהם בשבת, וְאִי לֹא עַשְּׂרִינְהוּ מִבְּעוֹד יוֹם – אך אם לא הפריש מהם תרומות ומעשרות מערב שבת, אָסוּר לְעַשׂוּרִינְהוּ מִשֶּׁחָשְׁכָה – לאחר שקיעת החמה, וַאֲפִילּוּ סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, והיינו בין השמשות, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי – טבל ודאי, ודבר זה אסור מדרבנן, משום שנראה הדבר כ'תיקון', וּמֵאוֹתָהּ הָעֵת – ומזמן זה, של ספק חשיכה, קְבַעְתָּן הַשַּׁבָּת לְהתחייב במַעֲשֵׂר, וְכיון שאינם מעושרים וגם אסור לעשרן, ממילא אָסוּר לֶאֱכוֹל מֵהֶן בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְבְּעוּ לְהתחייב במַעֲשֵׂר. ודימה רב דין זה לדין הקידוש, ואמר, שכשם ששבת קובעת לחייב במעשר, וְכֵן מִזמן זה שהוא סָּפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, קָבְעָה שַׁבָּת עַצְמָהּ לְהתחייב בקִדּוּשׁ, וְלֹא צְרִיכוּ לְמֵידַק אִי חֲשֵׁכָה אִי לֹא חֲשֵׁכָה לְמִיקְבְּעַהּ – ואין צורך לבדוק אם אכן החשיך היום לגמרי כדי לקבוע את השבת ולקדש, מִשּׁוּם דְּהִיא קָבְעָה נַפְשָׁהּ, ולכן אמר להם רב המנונא, הוֹאִיל וּכבר הגיע הזמן שהוא סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, פְּרִיסוּ מַפָּה – פירסו מפה על גבי הפת, וְקַדֵּישׁוּ – וקדשו על היין, וְתֶיהְדּוּר לִסְעוּדָתַיְיכוּ – וחזרו לסעודתכם.

עתה מבררת הגמרא האם גם לענין הבדלה נאמר כלל זה, ויציאת השבת 'קובעת' ומחייבת להפסיק את הסעודה ולהבדיל: סָבוּר מִינֵּהּ – סברו רב חיננא בר שלמיא ותלמידי רב על פי דבריו של רב המנונא סבא, כְּשֵׁם שֶׁשבת קּוֹבַעַת לְקִדּוּשׁ, וּבָעוּ לְמִיפְסַק סְעוּדָה לְקַדּוֹשֵׁי – וצריכים להפסיק את הסעודה כדי לקדש, כָּךְ קוֹבַעַת יציאת השבת לְהַבְדָּלָה, וּבָעוּ לְמִיפְסַק סְעוּדָה לְאַבְדּוֹלֵי – וצריכים להפסיק את הסעודה שפתחו בה, כדי להבדיל [ואף שהנידונים אינם דומים ממש זה לזה, שהרי לגבי קידוש יש להפסיק מיד בספק חשיכה, ולגבי הבדלה ודאי אין צד שצריך להפסיק עד שיחשיך בודאי, עיקר הנידון הוא האם יציאת השבת מכריחה את הפסקת הסעודה וההבדלה (ר"ן ומאירי)]. אָמַר לְהוּ רַב עַמְרָם, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, לְהַבְדָּלָה אֵינָהּ קוֹבַעַת – אין יציאת השבת קובעת להבדלה ואין צורך להפסיק את הסעודה כדי להבדיל, כיון שזהו כבוד השבת, שיגמור סעודתו אף לאחר חשיכה ורק אחר כך יבדיל (רשב"ם).

מוסיף הרי"ף, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאין יציאת השבת קובעת לחייב בהבדלה, היינו רק לְעִנְיַן מִיפְסַק דְּלֹא פָּסֵיק לִסְעוּדָתֵיהּ – שאין צריך להפסיק סעודה שהתחיל בה מבעוד יום, אֲבָל אַתְחוֹלֵי בִּסְעוּדָה לֹא מַתְחִיל – אך אסור להתחיל בסעודה לאחר שיצאה השבת, קודם הבדלה. וּמִיפְסַק נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף דין זה שאין צורך להפסיק, לא נאמר אֶלָּא בַּאֲכִילָה – כשהיה האדם באמצע אכילה, אֲבָל בִּשְׁתִיָּה – אם היה האדם באמצע שתיה, ויצאה שבת, פָּסִיק – עליו להפסיק ולהבדיל. וּשְׁתִיָּה נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף לגבי שתיה לא נאמר שצריך להפסיק, אֶלָּא בְּחַמְרָא וְשִׁכְרָא – בשתיית יין או שיכר, אֲבָל מַיָּא – שתיית מים, לֵית לַן בָּהּ – אין איסור לשתותם קודם הבדלה, דְּהָא רַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשִׁי – שהרי בני ישיבתו של רב אשי לָא הֲווֹ קַפְּדֵי אַמַּיָּא – לא היו מקפידים על שתיית מים קודם הבדלה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שמותר לשתות מים קודם הבדלה.

הגמרא מבררת עתה את זמני הקידוש וההבדלה, לכתחילה ובדיעבד: בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק – שאל רבינא את רב נחמן בר יצחק, מִי שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת [-בליל שבת], מַהוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – האם יכול הוא לקדש לאחר מכן, ביום השבת. וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא [והביאה את דברי רבא בענינים נוספים, ובענין זה], אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, טָעַם האדם בליל שבת לפני שקידש, מְקַדֵּשׁ – רשאי לקדש בלילה, ואינו צריך להמתין לבוקר כדי לקדש. טָעַם במוצאי שבת קודם הבדלה, מַבְדִּיל בליל מוצאי שבת. וּמִי שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת – בכל ליל שבת, מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – כל יום ראשון, אֲבָל לֹא עַל הָאוּר – אינו מברך 'בורא מאורי האש' ביום, כיון שברכה זו נתקנה רק במוצאי שבת [שבאותו זמן הוציא אדם הראשון אש בפעם הראשונה].

מסיק הרי"ף: מִיהָא שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד מדינים אלו, דְּאִי לֹּא אַבְדִּיל אַכָּסָא בְּלֵילְיָא – שאם לא הבדיל האדם על הכוס במוצאי שבת, אַף עַל גַּב דְּטָעַם, מָצֵי לְאַבְדוּלֵי לְמָחָר – יכול הוא להבדיל למחרת, ביום ראשון, כִּדְאַמְרִינָן – כמו שאמרה הגמרא, 'טָעַם מְקַדֵּשׁ, טָעַם מַבְדִּיל'. וְהָא דְּלֹא טָעַם אֲמֵימַר מִידִי – והביאור במעשה שהביאה הגמרא לגבי אמימר, שכאשר לא היה לו יין להבדיל לא היה טועם כלום במוצאי שבת, וּבָת טְוָות – והיה לן בלילה כשהוא בתענית, וּלְמָחָר אַבְדִּיל וְטָעַם מִידִי – ורק למחרת היה מבדיל, ואוכל, לַאו מִשּׁוּם דְּאִי טָעֵים מִידִי לֹּא מָצֵי לְאַבְדּוֹלֵי הוּא דַּעֲבַד הֲכִי – הטעם שנהג כן אינו מחמת שאם היה טועם דבר מה במוצאי שבת קודם הבדלה לא היה רשאי להבדיל למחרת, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל, הוּא דַּעֲבַד הֲכִי – זה היה טעם מנהגו, לֹּא שְׁנָא בְּלֵילְיָא וְלֹּא שְׁנָא בִּימָמָא – ואין חילוק לענין זה בין ליל מוצאי שבת לבין יום ראשון עצמו, לעולם אסור לטעום כלום קודם הבדלה. והראיה לכך, דְּאָמְרֵי לֵיהּ – שהרי אמרו לו מַר יְנוּקָא וּמַר קְשִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בניו] דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי, זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה אִיקְּלַע אֲמֵימַר לְאַתְרִין – פעמים רבות היה אמימר מזדמן למקומנו, וְלֹא הֲוָה לָן חַמְרָא – ולא היה לנו יין לתת לו להבדיל, וְאַיְיתֵּינָא לֵיהּ שִׁכְרָא – והיינו מביאים לו שיכר לצורך כך, וְלֹא אַבְדִּיל – אך לא רצה אמימר להבדיל על שיכר, וּבָת טְוָות – ולן בלילה כשהוא מעונה, לְמָחָר טָרַחְנָא וְאַיְיתֵּינָא לֵיהּ חַמְרָא – ולמחרת, ביום ראשון, טרחנו והבאנו לו יין להבדלה, וְאַבְדִּיל, וְטָעַם מִידִי – ורק אחרי שהבדיל אכל דבר מה. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָּהּ תְּלַת – יש ללמוד ממעשה זה שלש הלכות, א. שְׁמַע מִינָּהּ שאָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל, ולכן כשלא היה לו יין להבדיל לן אמימר בתענית. ב. וּשְׁמַע מִינָּהּ, הַמַּבְדִּיל בִּתְפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס, שהרי אמימר בודאי הבדיל בתפילתו, ואף על פי כן הצריך עצמו להבדיל על הכוס. ג. וּשְׁמַע מִינָּהּ, מִי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ – כל ימות החול של אותו שבוע. המשיכו בני רב חסדא וספרו לרב אשי, לְשָׁנָה אַחֶרֶת, אִקְּלַע לְאַתְרִין – הזדמן אמימר למקומנו, וְלֹא הֲוָה לָן חַמְרָא – ואף באותה שנה לא היה לנו יין לתת לו להבדלה, וְאַיְיתֵּינָא לֵיהּ שִׁכְרָא – והבאנו לו שיכר לצורך כך, ולא נמנע מלהבדיל עליו, אלא אָמַר, [אִי הָכִי – אם כך, שאתם רגילים בקביעות לשתות שיכר במקום יין], חֲמַר מְדִינָה הוּא – הרי זהו משקה שדרך כל בני המדינה לשתותו, ומחמת כן יש לו חשיבות של יין, אַבְדִּיל, וְטָעֵים מִידִי – הבדיל עליו ואכל לאחר מכן.