מסכת פסחים, פרק י, שיעור 42

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין כוס של ברכה: ‏‏‏‎‎‎אָמַר רַב הוּנָא, וְכֵן תָּאנֵי – וכך שנה גם גִּידוּל דְּמִן [-שבא מהעיר] נָרָשׁ, הַמְקַדֵּשׁ על היין, וְטָעַם מהיין בשיעור מְלֹא לוּגְמָיו – מלא צד אחד של פיו, יָצָא ידי חובת קידוש. וְאִם לָאו – אם שתה פחות משיעור זה, לֹא יָצָא.

מימרא נוספת: וְכָסָא דְּטָעַם לֵיהּ בְּפוּמֵיהּ – וכוס יין שכבר טעם ממנה קודם לכן, לֹא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְבָרוֹכֵי עֲלֵיהּ – אין לברך עליה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְלֹא לְמֵימַר עֲלֵיהּ קִדּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא – ולא יאמר עליה ברכת קידוש או הבדלה, דְּאָמַר מַר – שהרי כך נאמר בבית המדרש, 'טְעָמוֹ, פְּגָמוֹ' – הטועם מכוס יין פוגם אותה, ואין מברכים על כוס פגומה.

גַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ (ב"ב צז.), אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה, אָמַר רַב, אֵין אוֹמְרִים קִדּוּשׁ הַיּוֹם אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְאַפוּקֵי – למעט יין שֶׁרֵיחוֹ רַע, וּלְאַפוּקֵי – ולמעט יין שנשאר מְגֻלֶּה, שיש חשש שנחש הטיל בו ארס ונאסר בשתיה, ומתוך כך אסור גם לנסכו על גבי המזבח, וְאַף עַל גַּב דְּעַבְּרֵיהּ – ואף אם העביר את היין בְּמִסְנֶנֶת, לסננו מארס הנחש, אֲפִילּוּ הָכִי – אף על פי כן פָּסוּל הוא לניסוך, מִשּׁוּם שנאמר בפסוק על כגון זה (מלאכי א ח) 'וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת', כלומר, כל דבר שאינו ראוי ליתנו כמתנה למושל חשוב ['פֶּחָה' הוא מושל], אין להקריבו על גבי המזבח. אֲבָל יַיִן מִגִּתּוֹ – יין שבא עכשיו מה'גת' שדורכים בה את הענבים, ועדיין לא תסס, מְקַדְּשִׁין עָלָיו, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי חִיָּיא בברייתא, יַיִן מִגִּתּוֹ, לֹא יָבִיא לנסך על גבי המזבח, וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר, וְכֵיוָן דְּאִם הֵבִיא כָּשֵׁר, אֲנָן אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה מְקַדְּשִׁינַן עֲלֵיהּ – מותר לקדש עליו אפילו לכתחילה. ומוסיפה הגמרא ומוכיחה שהדבר מותר לכתחילה, דְּאָמַר רָבָא, סוֹחֵט אָדָם בערב שבת אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים, וְאוֹמֵר עָלָיו בלילה קִדּוּשׁ הַיּוֹם, ומשמע שלכתחילה רשאי האדם לעשות כן.

וְיַיִן מָזוּג במים, אף שאין מנסכים ממנו על גבי המזבח, נַמִּי – גם כן מקדשים עליו, שהרי במזיגה זו אַחְשׁוּבֵי אַחְשְׁבֵיהּ – החשיב ושיבח יותר את היין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, שעל ידי זה הוא נעשה ראוי לשתיה [כיון שהיין שלהם היה חזק ביותר, ואינו ראוי לשתיה ללא מזיגה במים], הִילְכָּךְ – ולכן, כיון שבמזיגה זו משביח היין, מְקַדְּשִׁין עָלָיו, אף שאינו ראוי לנסכים.

וְיַיִן שֶׁל מַרְתֵּף – יין המובא מהמרתף ללא בדיקה, ויש חשש שהוא ממין שריחו חומץ ורק טעמו יין, וְיַיִן שֶׁל צִמּוּקִים – הנעשה מצימוקים, לכתחילה לֹא יָבִיא מהם לנסכים, וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר. וְכֵיוָן דְּאִם הֵבִיא לנסכים כָּשֵׁר, אֲנָן אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה מְבָרְכִין עֲלֵיהּ – לענין כוס של ברכה מותר לכתחילה להשתמש ביינות אלו. מִיהוּ אָמְרֵי רַבְּוָותָא – אבל אמרו רבותינו, לָאו כָּל צִמּוּקִים שָׁרֵי לְקַדּוֹשֵׁי עֲלַיְהוּ – לא כל יין צימוקים כשר לקידוש, אֶלָּא כְּגוֹן דִּכְמִישָׁן בְּגוּפְנַיְהוּ – אותם ענבים הכמושות [מתחילות להתייבש] בעודם מחוברות לגפן, וְלֹא דְּיָבְשָן – ולא שהתייבשו לגמרי, וְהסימן לכך שלא התייבשו לגמרי, דכַד עָצְרַת לְהוּ נַפְקָא מִינַּיְהוּ לַחְלוּחִית – שכאשר סוחטים אותם יוצאת מהם לחלוחית, הָנֵּי הוּא דְּתָרֵינַן לְהוּ בְּמַיָּא וּמְעַצְּרִינַן לְהוּ וּמְקַדְּשִׁינַן עֲלַיְהוּ – צימוקים אלו הם ששורים אותם במים לרככם, וסוחטים אותם, ומותר לקדש עליהם. אֲבָל אִי כַּד עָצְרַת לְהוּ לֹא נַפְקָא מִינַּיְהוּ לַחְלוּחִית – אבל אם התייבשו עד כדי כך שגם לאחר סחיטתם אין יוצאת מהם לחלוחית, והשרה אותם במים, לֹא מְקַדְּשִׁינַן עֲלַיְהוּ – אין מקדשים עליהם.

עתה מבאר הרי"ף את דינו של יין שטעמו או ריחו כשל חומץ: ‏‏‏‎‎‎וְחַמְרָא דְּרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – ויין שריחו כשל חומץ ואילו טעמו כשל יין, מְקַדְּשִׁינַן עֲלֵיהּ – מותר לקדש עליו, וּמְבַרְכִינָן עֲלֵיהּ – ומברכים עליו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵרוֹ (ב"ב צה:), אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת – היין הגרוע ביותר שמוכרים בחנות, והיינו יין שריחו של חומץ, אך טעמו של יין, מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, גַּבֵּי חַמְרָא דְּאַקְרִים לָמָּה לִי – יין גרוע שכזה אין לי לברך עליו אלא 'שהכל נהיה בדברו'. וְאַמְרִינָן עֲלָהּ – ואמרו בגמרא שם על הלכה זו, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, הָא רַב יְהוּדָה וְהָא רַב חִסְדָּא – הרי התבארו בהלכה זו דעתם של רב יהודה ושל רב חסדא, האם מברכים על יין זה 'הגפן' או 'שהכל', מַר כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ – כדעת מי סובר מר להלכה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, אֲנָא מַתְנִיתָא יְדַעְנָא – אני יודע בענין זה את האמור בברייתא, דְּתַנְיָא, הַבּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית של היין על ידי ששותה ממנה מעט, לראות אם החמיץ היין שבה, ועושה כן לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ – כיון שרצונו להפריש ממנה תרומות ומעשרות בכל יום ויום עבור שאר חביות היין שברשותו, ובזמן הבדיקה ראה שעדיין הוא יין, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת חֹמֶץ – לאחר זמן התברר שהיין שבה החמיץ, כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים וַדַּאי, מִכָּאן וָאֵילָךְ, סָפֵק. מבררת הגמרא, מַאי קָאֲמַר – מה כוונת התנא בברייתא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונתו, כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שלאחר הבדיקה שבדק ומצאו יין, הרי הוא בחזקת וַדַּאי יַיִן, כיון שאינו מחמיץ מהר כל כך, מִכָּאן וָאֵילָךְ – לאחר שעברו יותר משלשה ימים מעת הבדיקה, הרי זה סָפֵק. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, חַמְרָא מֵעִלָּאִי עָקַר – כאשר היין מחמיץ, חלקו העליון מחמיץ תחילה, וְהַאי טַעֲמֵיהּ וְלֹא עָקַר – ואדם זה הרי טעמו בחלקו העליון [שמשם נוטלים יין] וראה שלא החמיץ, וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר בָּתַר דְּטַעֲמֵיהּ עָקַר – ואפילו אם תרצה לומר שמיד לאחר שטעמו החמיץ, הֲוָה רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – באותם שלשה ימים הוא עדיין במצב שריחו חומץ וטעמו יין, כיון שבתוך שלשה ימים אין טעמו מתקלקל, אלא רק ריחו, וְכָל דְּרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – וכל זמן שריחו כשל חומץ וטעמו כשל יין, חַמְרָא – נחשב הוא כיין. מוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַּב דְּפַּלִּיג – נחלק רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי על דין זה שאמר רבי יוחנן, וְאָמַר, רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – כאשר ריחו של חומץ אף שטעמו כשל יין, חַלָּא – דינו כחומץ, וְלֹא יַדְעִינָן כְּמַאן מִינַּיְיהוּ קָא פָּשִׁיט רַב יוֹסֵף – ואין אנו יודעים מה היתה כוונת רב יוסף בהבאת ברייתא זו, אם לפשוט כדעת רבי יוחנן שזהו יין או כדעת רבי יהושע בן לוי שזהו חומץ, הָא אַשְׁכְּחָן אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאִיפְּלִיגוּ בְּהַאי פְּלוּגְתָּא – הרי מצאנו שאביי ורבא נחלקו במחלוקת זו בְּמסכת עֲבוֹדָה זָרָה, בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל (סו.), דְּאִיתְּמַר – שכך אמרו שם, לגבי תערובת איסור והיתר, חַלָּא בְּגוֹ חַמְרָא – חומץ אסור שהתערב בתוך יין של היתר, דִּבְרֵי הַכֹּל בְּנוֹתֵן טַעַם – אינו אוסר אלא אם כן נתן טעם ביין. חַמְרָא בְּגוֹ חַלָּא – אם נפל יין של איסור לתוך חומץ של היתר, אַבַּיֵּי אָמַר, איסורו אפילו בְּשיעור מַשֶּׁהוּ, כיון שמשעה שהגיע היין לאויר הכלי שבו החומץ, נהפך היין בריחו לריח החומץ, ונמצא שבשעה שהתערבו כבר היו שוין בריחן, וכל דרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא – כל שריחו חומץ וטעמו יין, חַלָּא – דינו כחומץ, וממילא זו תערובת של מין במינו, האוסרת במשהו. וְרָבָא אָמַר, אין היין אוסר אלא בְּנוֹתֵן טַעַם, כיון שהוא סובר שרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעֲמֵיהּ חַמְרָא, חַמְרָא – דינו כיין, והרי זו תערובת של יין וחומץ, שהם שני מינים שונים, ואין האיסור אוסר עד שיתן טעמו בהיתר. מסיים הרי"ף את ראייתו: ‏‏‏‎‎‎וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא – שההלכה כרבא, וְכֵיוָן דְּקָם לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן כְּרָבָא – וכיון שרבי יוחנן, שאמר לעיל שכל שטעמו יין וריחו חומץ דינו כיין עומד בשיטתו של רבא, הסובר גם הוא כן, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סובר כְּשיטתו של אַבַּיֵּי, שדינו כחומץ, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וכל שטעמו יין, אף שריחו חומץ, דינו כיין, ומברכים עליו בורא פרי הגפן.