מסכת פסחים, פרק י, שיעור 48

הגמרא עוברת עתה לדון בענין מצוות אכילת מצה ומרור: אָמַר רַבִינָא, אָמַר רַב בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָן, הָכִי [-כך] אָמַר האמורא הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא, לֹא לִיכְרִיךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְלֵיכוּל – אין לאדם לכרוך את המצה והמרור יחד ולאוכלם כך, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לָן – כיון שאנו סוברים שאכילת מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה היא מצוה דְּאוֹרַיְיתָא, שנאמר (שמות יב יח) 'בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת', והיינו אף כשאין קרבן פסח, וְאילו אכילת מָרוֹר בזמן הזה היא מצוה רק מדְּרַבָּנָן, שנאמר (במדבר ט יא) 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', ומשמע שרק כשיש קרבן פסח יש מצוה לאכול מרור, וְאָתֵי – ובא טעם המָרוֹר שהוא [דְּרַבָּנָן], וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לְמַצָּה – מבטל הוא את טעם המצה, שהיא דְּאוֹרַיְיתָא, וכדי לצאת ידי חובת מצה יש לטעום את טעם המצה לבדה. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר – ואף לדעת הסובר שמִצְווֹת הנאכלות יחד אֵין מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, הָנֵי מִילֵּי – זהו רק בשתי מצוות שהן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְאוֹרַיְיתָא, או ששתיהן דְּרַבָּנָן וּדְרַבָּנָן, אֲבָל אם אחת דְּאוֹרַיְיתָא וְאחת דְרַבָּנָן, כמו כאן, שאוכל מצה ומרור יחד, אָתֵי דְּרַבָּנָן וּמְבַטֵּל דְּאוֹרַיְיתָא.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הזקן, שהיה בזמן בית המקדש, שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן – כורך יחד את המצה, המרור ובשר הפסח בְּבַת אַחַת, וְאוֹכְלָן יחד, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט יא) 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, חַלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל הִלֵּל, דְּתַנְיָא בברייתא, יָכוֹל הייתי לומר שלֹא יֵצֵא בָּהֶן [-באכילת מצה, מרור וקרבן פסח] יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן כְּרָכָן בְּבַת אַחַת וַאֲכָלָן, כְּדֶרֶךְ שֶׁהיה הִלֵּל אֹכְלָן, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ', וְיש ללמוד מלשון 'יאכלוהו' שניתן לאוכלם אֲפִילּוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

מברר הרי"ף כיצד יש לנהוג למעשה בנידון זה: וְהַשְּׁתָּא דְּלֹא אִיתְּמַר הִלְכְתָא – ועתה, שלא נפסקה ההלכה בנידון זה לֹא כְּהִלֵּל וְלֹא כְּרַבָּנָן, וְאף שבזמן הזה אין לנו קרבן פסח, הרי אֲנָן בְּעִינָן לְמֶיעֱבַד – אנו צריכים לעשות זֵכֶר לַמִקְדָּשׁ אף לשיטת הלל הזקן ולאוכלם כשהם כרוכים יחד, וּבְעִינָן נַמִי דְּלֵיכוּל כָּל חַד וְחַד מִינַיְיהוּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ – ויש צורך גם לאכול את המצה והמרור כל אחד מהם בפני עצמו, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֵיתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנָן וְלִיבַטֵּיל מַצָּה דְּאוֹרַיְיתָא – כדי שלא יבטל טעם המרור שהוא מדרבנן את טעם המצה שהיא מדאורייתא, עושה כך, מְבָרֵךְ תחילה אַמַּצָּה לְחוֹדֵיהּ – על המצה לבדה, וְאָכֵיל. וּמְבָרֵךְ אַמָּרוֹר לְחוֹדֵיהּ – וכן מברך על המרור לבדו, וְאָכֵיל. וְהָדַר כָּרִיךְ – וחוזר וכורך מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – יחד, וְאָכֵיל לֵיהּ בְּלֹא בְּרָכָה, זֵכֶר לַמִקְדָּשׁ כְּשיטתו של הִלֵּל.

הגמרא דנה עתה בדין נטילת ידים לפני אכילת הירק והמרור שמטבילים אותם במשקה: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, כָּל מאכל שֶׁטִּיבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם לפני אכילתו, כיון שסתם ידים הן 'שניות' לטומאה, ואינן מטמאות מאכל יבש [שהרי אין 'שלישי' לטומאה בחולין], אבל במשקה יש דין מיוחד מדרבנן, שאם שני לטומאה נוגע במשקה נעשה המשקה ראשון לטומאה, ולכן קודם אכילת מאכל שטיבולו במשקה, יש ליטול ידים.

אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא לִישְׁהֵי אִינִישׁ – לא ישהה אדם את המָרוֹר כשהוא טבול בַּחֲרֹסֶת, דִּילְמָא אַגַּב חוּלְיֵיהּ – שמא מתוך חוזק מתיקות החרוסת עָיֵיל בֵּיהּ – יכנס הטעם במרור, וְקָא מְבַטֵּל לֵיהּ לִמְרָרֵיהּ – ויבטל את מרירותו, וּבְעִינָן – והרי יש צורך שיהא טַעַם מָרוֹר, וְלֵיכָּא – ובאופן זה אין בו טעם מרור.

אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנָא עוּקְבָא – נתן רב חסדא רשות לרב עוקבא לדרוש, וְדָרַשׁ, אדם שנָטַל יָדָיו בְּטִיבּוּל רִאשׁוֹן של ירק בליל פסח, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל יָדָיו שוב בְּטִיבּוּל שֵׁנִי של החזרת [וכן לצורך אכילת המצה]. מקשה הגמרא, לָמָּה לִי – לשם מה צריך הוא ליטול ידיו שוב, הָא מְשָׁא לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא – הרי כבר נטל ידיו פעם אחת, קודם הטיבול הראשון. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר אַגַּדְתָּא וְהַלֵּילָא – כיון שצריך האדם לומר את סדר ההגדה וחציו הראשון של ההלל, חוששים אנו דִּילְמָא אַסַּחֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ – שמא הסיח דעתו משמירת הידים, וְנָגַע בְּמִידִי דְּמִיטַנִּיף – ונגע בדבר לכלוך [ואף שאם נגע בדבר לכלוך אינו יכול לומר גם את הברכות שבסדר ההגדה, מכל מקום באופן שרק הסיח דעתו משמירת הידים לא הצריכוהו ליטול ידיו לאמירת ברכות, אך הצריכוהו ליטול ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה או פת].

הגמרא ממשיכה בביאור סדר ליל פסח. יש להקדים שבזמנם היה כל אחד מיסב על גבי מיטה, ולפניו שולחן קטן שעליו מונחים המאכלים המיועדים לו: אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי, יש להניח מַצָּה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהמסובים, וכן יש להניח מָרוֹר לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שיוכל לאכול ולצאת ידי חובתו. וְאֵין עוֹקְרִין [-מסלקים ממקומו] אֶת הַשֻּׁלְחָן [כטעם שיבואר להלן] אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאוֹמֵר את ההַגָּדָה. וְרַב כַּהַנָא אָמַר, כּוּלְהוּ נַמִי – גם את כל המאכלים, שהם מצה ומרור, מניחים רק לִפְנֵי מִי שֶׁאוֹמֵר את ההַגָּדָה, והוא מחלק לכולם. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב כַּהַנָא.

מבררת הגמרא, וְלָמָּה עוֹקְרִין אֶת הַשֻּׁלְחָן. ומבארת, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ תִּינוֹקוֹת [-הילדים הקטנים] וְיִשְׁאֲלוּ, ומתוך כך יוכלו לספר להם על יציאת מצרים. מספרת הגמרא, אַבַּיֵּי, בילדותו, שהיה יתום מאב ואם, הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה – היה יושב בליל פסח לפני רבה, שגדלו בביתו, חָזָא דְּקָא מַגְבְּהֵי פְּתוֹרָא – ראה שבתחילת הסדר מגביהים את השולחן ומסלקים אותו, אָמַר בדרך שאלה, אַטּוּ אַכַּתִּי אֲנָן אַכְלִינָן דְּקָא מַגְבַּהִיתוּ פְּתוֹרָא – וכי כבר אכלנו את הסעודה שמחמת כן אתם מגביהים ומסלקים את השולחן. אָמַר לֵיהּ רַבָּה, פְּטַרְתָּן – פטרת אותנו מִלּוֹמַר 'מַה נִּשְׁתַּנָּה', כיון שכבר שאלת על השינוי הנעשה בלילה זה [ועל ידי זה התעורר לשאול גם על שאר השינויים שיש בלילה זה (תוספות)].