מסכת פסחים, פרק י, שיעור 51

משנה

לאחר קריאת ההגדה, אמירת חצי הלל, שתיית כוס שני ואכילת הסעודה, מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי, ועליו מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ – ברכת המזון. וכוס רְבִיעִי, גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל – מסיים את אמירת ההלל שהתחיל בה קודם שתיית כוס שני, וְאוֹמֵר עָלָיו 'בִּרְכַּת הַשִּׁיר', ובגמרא יבואר מה היא ברכה זו. וּבֵין הַכּוֹסוֹת הָאֵלּוּ – בין ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית, אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת יין נוסף, יִשְׁתֶּה. וּבֵין כוס שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי לֹא יִשְׁתֶּה, ולהלן יבואר הטעם לכך.

גמרא

שנינו במשנה, 'בין שלישי לרביעי לא ישתה'. ומבואר ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ו), לָמָּה אסרו לשתות בין כוס שלישית לרביעית, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר, שמא מתוך שכרותו ישכח לגמור את ההלל. תמה הירושלמי, והרי התרת לו לשתות קודם שתיית כוס שלישית כמה שירצה, ואם כן כְּבָר מְשׁוּכָּר הוּא מאותה שתיה, וכי מַה החילוק בֵּין יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, שהתירו לו לשתות כרצונו, לַיַּיִן שֶׁאַחַר הַמָּזוֹן, שאסרו עליו לשתות. ותירץ הירושלמי, יַיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן, מְשַׁכֵּר, אבל יין שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, לֹא מְשַׁכֵּר.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא, מכך שהצריכו חכמים כוס שלישית לברכת המזון, שָׁמְעַתְּ מִינָהּ – יש ללמוד מכך, בְּרָכָה טְעוּנָה כּוֹס – המברך ברכת המזון צריך לברך על כוס של יין. אָמַר לֵיהּ רבא, אין זו ראיה, כיון שבליל פסח אַרְבָּעָה כָּסֵי תַּקִּינוּ רַבָּנָן – תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות, דֶּרֶךְ חֵירוּת, הוֹאִיל וְאִיכָּא – וכיון שכבר יש תקנה זו של שתיית ארבע כוסות, כָּל חַד וְחַד נַעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה – ראוי לקיים בכל כוס וכוס מצוה נוספת, ולכן תיקנו את הכוס השלישית על ברכת המזון, שיש בכך מצוה מן המובחר, אך בסתם ברכת המזון אין חיוב לברכה על הכוס.

שנינו במשנה, 'רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא הברכה המכונה 'בִּרְכַּת הַשִּׁיר'. ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב יְהוּדָה אָמַר, זו ברכת 'יְהַלְּלוּךָ' שבסוף ההלל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, זו 'נִשְׁמַת כָּל חַי'.

הגמרא מבארת עתה שאמנם תקנו חכמים ארבע כוסות לחובה, אך יש כוס נוספת, חמישית, שהיא רשות: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כוס חֲמִישִׁי, אוֹמֵר עָלָיו 'הַלֵּל הַגָּדוֹל', ולהלן יבואר מה הוא הלל זה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, על כוס חמישי אומר פרק כ"ג בתהילים, הפותח בפסוק 'מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר'. מבררת הגמרא, לדברי רבי טרפון, מֵהֵיכָן הוא 'הַלֵּל הַגָּדוֹל', ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, אָמַר רַב יְהוּדָה, זהו פרק קל"ו שבתהילים, מֵהפסוקים 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', וְעַד 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל' [שבתחילת פרק קל"ז]. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, הלל הגדול הוא מִפרק ק"כ הפותח בפסוק 'שִּׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי', עַד פרק קל"ז הפותח בפסוק 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל'. רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, מִן הפסוק 'כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ' שבאמצע פרק קל"ה (פ"ד), עַד 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל'. פוסק הרי"ף, וּמִנְהָגָא דְעָלְמָא – ונהגו העולם כְּרַב יְהוּדָה בְּתַרְוַיְיהוּ – בשתי המחלוקות האחרונות, בְּ'בִרְכַּת הַשִּׁיר', שאמר רב יהודה שזו ברכת 'יהללוך', וּבְהַלֵּל הַגָּדוֹל, שאמר רב יהודה שזהו פרק קל"ו שבתהילים בלבד.

משנה

המשנה עוסקת עתה בהלכות הנוהגות לאחר סיום סדר ההגדה בליל פסח: אֵין מַפְטִירִין – אין אומרים אַחַר אכילת קרבן הַפֶּסַח, 'אֲפִיקוֹמָן', ובגמרא יבואר הדין וטעמו.

דין נוסף: יָשְׁנוּ מִקְצָתָן – אם נרדמו מקצת המסובים באמצע אכילת הפסח, והתעוררו, יֹאכְלוּ – רשאים להמשיך ולאכול מקרבן הפסח. אבל אם ישנו כּוּלָּן באמצע האכילה, לֹא יֹאכְלוּ – אסור להם להמשיך ולאכול, כיון שלאחר שנרדמו וחזרו והתעוררו הרי זה כאילו נעקרו ממקומם למקום אחר, ואסור לאכול את הפסח בשני מקומות. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכְלוּ, כיון שאין הנמנום נחשב הפסק. אבל אם נִרְדְּמוּ מקצתם, הרי אותם מקצת שנרדמו לֹא יֹאכְלוּ – אינם רשאים להמשיך באכילתם.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. מבררת הגמרא, מַאי 'אֲפִיקוֹמָן'. ומביאה הגמרא מחלוקת בפירושה של הלכה זו, אָמַר רַב, שֶׁלֹּא יַעַקְרוּ מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה, ו'אפיקומן' הוא לשון 'אֲפִיקוּ מָנַּיְיכוּ', כלומר, הוציאו כליכם ונלך להמשיך ולאכול במקום אחר, והדבר אסור, כיון שחששו שמתוך שהולך לאכול במקום אחר, יבא לאכול את הפסח עצמו בשני מקומות, והדבר אסור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בלשון 'אפיקומן' הכוונה להבאת דברים הנאכלים לאחר הסעודה, לקינוח, כְּגוֹן אַרְדִּלַיָא לִי – כמהין ופטריות לי, וְגוֹזְלַיָּא – וגוזלות לְאַבָּא [-לרב, המכונה 'אבא' בלשון חשיבות וגדולה], שאנו רגילים לאכול דברים אלו בקינוח סעודה, ובפסח אסור לאוכלם לאחר אכילת קרבן הפסח, כדי שישאר בפיו טעם הפסח, ו'אפיקומן' הוא מלשון 'אֲפִיקוּ מָן', הוציאו מיני מתיקה. חֲנַנְיָה, וְרַבִּי שֵׁילָא, וְרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרֵי – אמרו שלשתם, כְּגוֹן תְּמָרִים קְלָיּוֹת וֶאֱגוֹזִים. מסייעת לכך הגמרא: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן, כְּגוֹן תְּמָרִים קְלִיּוֹת וֶאֱגוֹזִים.

הגמרא דנה עתה האם איסור האכילה הוא רק לאחר קרבן הפסח, או אף לאחר אכילת מצה בזמן הזה: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מַפְטִירִין אַחַר מַצָּה אֲפִיקוֹמָן – אסור לאכול שום דבר לאחר אכילת מצה שנאכלת בסוף הסעודה, דכיון שאכילת מצה זו היא זכר לקרבן הפסח, ממילא דינם שוה אף לענין זה שאסור לאכול אחריה כלום. אמנם מַר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכֵי – היה שונה מימרא זו כך, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן – אסור לאכול דבר לאחר אכילת הפסח, אֲבָל לְאַחַר מַצָּה, מַפְטִירִין – מותר לאכול דברים נוספים.

פוסק הרי"ף את ההלכה: מִסְתַּבְּרָא לָן כְּלִישְׁנָא קַמָּא – מסתבר לפסוק להלכה כלשון הראשונה, דְּאַלִּיבָּא דִּגְמָרָא הוּא – שהביאה זאת הגמרא כסתם [ולא בשם אמורא מסוים], וְלִישְׁנָא בַּתְרָא אַלִּיבָּא דְּמַר זוּטְרָא הוּא – ואילו הלשון השניה נאמרה בשם מר זוטרא, הִילְכַּךְ עַבְדִינָן כְּלִישְׁנָא קַמָּא – לכן יש לנהוג כלשון הראשונה, דְּהוּא אַלִּיבָּא דִּגְמָרָא, וְהָכֵין נָהוּג עָלְמָא כְּלִישְׁנָא קַמָּא – וכך הוא מנהג העולם, כלשון הראשונה, דְּבָתַר דְּאָכְלִין כָּל מִגְדַּנֵּי וּמִינֵי דְּפֵירֵי – שלאחר שאוכלים בסעודה כל מיני מגדנות ופירות, אָכְלִין [-אוכלים] בַּסּוֹף כַּזַּיִת מַצָּה דְּמִינְּטְרָא – שנשמרה לשם מצת מצוה, זכר לקרבן פסח, וְלֹא טַעֲמִין לְבָתַר הָכֵין כְּלוּם – ואינם טועמים אחר כך כלום, בַּר מִכָּסָא – חוץ מכוס היין דְבִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכָסָא דְּהַלֵּילָא – וכוס היין של אמירת ההלל. מוסיף הרי"ף: וּמַאן דְּצָחֵי – ומי שצמא לאחר מכן, לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִישְׁתֵּי אֶלָּא מַיָּא – אין לו רשות לשתות אלא מים בלבד, אֲבָל חַמְרָא – יין, לֹא – אסור לשתות.