מסכת פרה, פרק ג, משנה א

פרק ג, משנה א: שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:

פרק ג

משנה א: בפרק זה יבוארו הדינים וההנהגות בענין שחיטת ושריפת הפרה האדומה. קיבלו חז"ל הלכה למשה מסיני שהכהן השוחט את הפרה יכול להיות אפילו טבול יום (כלומר, שנטמא, וטבל ועדיין לא העריב היום), אך הצדוקים הכופרים בתורה שבעל פה אמרו שיש צורך לעשותה על ידי כהן שהעריב שמשו, וכדי לבטל את דעתם של הצדוקים היו מטמאים בכוונה את הכהן השורף את הפרה באותו יום, והיה טובל ושורף את הפרה בעודו טבול יום קודם שהעריב שמשו, וכיון שהיה נראה בכך זלזול מסוים בטהרתו חששו חכמים שיבואו לזלזל בטהרת אפר פרה אדומה, ולכן עשו תקנות ומעלות גדולות בטהרתו של הכהן השורף את הפרה, וכפי שיבואר להלן.

נאמר בענין חנוכת המשכן במדבר (ויקרא ח לג-לד) 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם', ודרשו חכמים שלשון 'לעשות' באה ללמד על מעשה פרה אדומה, שאף בה יש להפריש את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים, ולכן, שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה האדומה, מַפְרִישִׁין את הכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ, כפי שהתבאר שנלמד דין זה מפסוק (וכן מפרישים אותו מאשתו, שמא תימצא נדה והרי הוא טמא שבעה ימים), לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה – בית המקדש, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, והיתה הלשכה צפונית כדי להזכירו שאף הפרה האדומה נקראת 'חטאת' וצריך להזהר בקדושתה כמו קרבן חטאת הנשחט בצפון, והיתה בקרן המזרחית כדי להזכירו שהפרשתו ויחודו נעשו לצורך שריפת הפרה האדומה שנשחטת בצד מזרח מול בית המקדש, ועל ידי זה יהיה זהיר בקדושתו וטהרתו ביותר. וּ'בֵית אֶבֶן' הָיְתָה לשכה זו נִקְרֵאת, כיון שהיה הכהן משתמש בה רק בכלים העשויים מאבן, שאינם מקבלים טומאה כלל, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הללו, בכל יום ויום מִכָּל חַטָּאוֹת (-מי אפר פרה אדומה) שֶׁהָיוּ שָׁם, כלומר, ציותה התורה שבכל פעם ששורפים פרה אדומה נותנים חלק מסוים מהאפר למשמרת בהר הבית, ונמצא שהיו בבית המקדש מי חטאת מכל פרה אדומה שנעשתה בעבר, ובכל יום היו מזים עליו מאפרה של כל אחת מפרות אלו, כדי שגם אם אחת מהם לא נעשתה כדין ואינה מטהרת אותו, יטהר על ידי אחרת, שבודאי אחת מהן נעשתה כדין. ואמנם אפילו אם היה טמא באמת היה די בכך שיזו עליו רק ביום השלישי וביום השביעי, אך סובר תנא קמא שיש מצוה שתיעשה ההזאה בזמנה הנכון, ולכן ביום הראשון חוששים שמא זהו היום השלישי לטומאתו, וכן חוששים ביום השני וביום השלישי, וביום הרביעי לא היזו עליו, כיון שלא יתכן שנטמא ביום הראשון להפרשתו, ואף אם זהו היום השביעי לטומאתו הרי אין הזאה ביום השביעי מועילה אם לא היזו עליו ביום השלישי לטומאתו, וביום החמישי מזים עליו כיון שחוששים שמא זהו היום השביעי לטומאתו, וכן ביום השישי וביום השביעי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד, כיון שהוא סובר שאין מצוה להזות בזמן הנכון דוקא, ולכן די בכך שיזו עליו בשלישי ובשביעי לימי פרישתו. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה היו מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, וכדעת תנא קמא, אך לא מטעמו, אלא כיון שעשו מעלות וחומרות מיוחדות בכהן השורף את הפרה האדומה, מהטעם שהתבאר, וְעַל הכהן הגדול שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שאף הוא היה פורש מביתו שבעה ימים לפני יום הכפורים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד, כעיקר הדין, וכדעת רבי יוסי.