מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 2

שנינו במשנה, 'באחד בתשרי ראש השנה כו' וְלַנְטִיעָה', כלומר, שאם היתה הנטיעה מושרשת באדמה קודם לאחד בתשרי, נחשב הדבר כאילו עברה שנה אחת למנין שנות הערלה. מבארת הגמרא, מְנָּא לָן – מנין נלמד דין זה, דִּכְתִיב (ויקרא יט כג) 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל', וּכְתִיב 'וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה", הרי שכתבה התורה בפרשה זו לשון 'שנה', וְגַמְרִינָן – ויש ללמוד 'שָׁנָה' 'שָׁנָה' מִתִּשְׁרֵי, דִּכְתִיב – שהרי נאמר (דברים יא יב) 'מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית הַשָּׁנָה', ופסוק זה עוסק באחד בתשרי, וביאורו הוא שה' דן בראשית השנה את מה שיהיה בה עד אחריתה, ומכך יש ללמוד שאף 'שנה' האמורה בערלה, היינו מאחד בתשרי.

הגמרא מביאה ברייתא בענין נטיעות שביעית וערלה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֶחָד הַנּוֹטֵעַ שתיל של אילן בקרקע, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ – מכופף ומכניס ענף של אילן נטוע לתוך הקרקע, כדי שיצמח ממנו אילן חדש, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב ענף או זמורה על גבי אילן, אם עשה כן בעֶרֶב השנה השְׁבִיעִית, שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עָלְתָה לוֹ שָׁנָה – נחשב הדבר כאילו היה האילן נטוע שנה שלימה, שהיא השנה השישית, וּמוּתָּר לְקַיְימָן בַּשְׁבִיעִית. אבל אם עשה כן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה – אין זה נחשב כאילו היה נטוע שנה, אלא כאילו נטיעתו היא בשנה השביעית, וְאָסוּר לְקַיְימָן בַּשְּׁבִיעִית, ככל אילן הניטע בשביעית, שאסור לקיימו, אלא יש לעוקרו. ממשיכה הברייתא ואומרת: וּפֵרוֹת נְטִיעָה זוֹ, שניטעה רק שלשים יום קודם ראש השנה, והקלנו להחשיבה כאילו היתה נטועה שנה שלימה, אֲסוּרִין באכילה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט, אִם לְענין איסורי עָרְלָה, שעברו על הנטיעה שלשים יום ושנתיים שלמות, הרי אף לאחר זמן זה עדיין פירות אלו נחשבים עָרְלָה, עד ט"ו בשבט של השנה ה'רביעית', אִם לְענין קדושת הפירות בקדושת נטע רְבָעִי, שעברה עליהם שנה רביעית, הרי פירות אלו נחשבים רְבָעִי עד ט"ו בשבט של השנה החמישית כלומר, לאחר שלשים יום, שלש שנים שלמות, ועד ט"ו בשבט שבשנה שאחריהם], כיון שמתוך שהקילו בתחילה להחשיב שלשים יום כשנה שלימה, החמירו בשנה האחרונה להחשיב אף את התקופה שמתחילת השנה ועד ט"ו בשבט בכלל האיסור, נמצא שלאחר שלשים יום, שנתיים שלמות, וארבעה וחצי חודשים, מותרים הפירות באכילה וקדושים בקדושת רבעי, ולאחר שנה נוספת, מותרים הם באכילה לגמרי.

מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, שיש להחמיר על נטיעות אלו עד ט"ו בשבט של השנה ה'רביעית' וה'חמישית', דִּכְתִיב בפרשה זו (ויקרא יט כג-כה) 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל, וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה', וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ', ומכך שכתבה התורה את פסוקי השנה הרביעית והחמישית עם האות וי"ו בתחילתן, משמע שמילים אלו נמשכות גם לפסוקים שלפניהם, הָא כֵּיצַד – איך יתכן שהזמן של 'השנה הרביעית' יהיה שייך לשנה השלישית, ודין 'השנה החמישית' יהיה כדין השנה הרביעית, אלא ללמדך שפְּעָמִים שֶׁבִּרְבִיעִית אֲסוּרָה הנטיעה מִשּׁוּם עָרְלָה, וּפְעָמִים שֶׁבַּחֲמִישִׁית אֲסוּרָה מִשּׁוּם רְבָעִי, והיינו באופן שהשנה הראשונה לא היתה שנה שלימה, אלא שלשים יום בלבד, מִכָּאן יש ללמוד שֶׁהֵן – נטיעות אלו, ששנתן הראשונה היתה של שלשים יום, אֲסוּרִין עַד ט"וּ בִּשְׁבָט, וכפי שהתבאר. וְאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא דינים אלו לְשיטת רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, ולכן אפילו אם היתה הנטיעה נטועה רק יום אחד לפני ראש השנה נחשב הדבר כשנה שלמה למנין שנות השמיטה, וְכִי בָּעֵי – והטעם שהוא מצריך שְׁלֹשִׁים יוֹם, לִקְלִיטָה – כדי שייקלט האילן בקרקע, שקודם לכן אינו אלא כמונח שם ללא כל חיבור, ובאופן זה ודאי לא ניתן להחשיב שהיה נטוע שנה, אבל לאחר שלשים יום, שכבר השריש, אפילו יום אחד נחשב כשנה שלימה לענין זה, וּבְדִין הוּא דְּלִיבָּעֵי – ובאמת היה ראוי להצריך שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יום, שלשים לקליטה ואחד למנין השנים, אֶלָּא דְּקָסָבַר – סובר רַבִּי מֵאִיר שיוֹם השְׁלֹשִׁים עצמו עוֹלֶה לְכָּאן וּלְכָאן – נמנה גם עם שלשים הימים הנדרשים לקליטת הנטיעה בקרקע, וגם כ'יום אחד' הנחשב כשנה שלימה לענין מנין שנות ערלה.

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: וְתַנְיָא אִידָךְ – ושנינו בברייתא אחרת, אֵין נוֹטְעִין אילן, וְאֵין מַבְרִיכִין ענף, וְאֵין מַרְכִּיבִין אילן באילן, בעֶרֶב השנה השְׁבִיעִית, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה של השנה השביעית. וְאִם נָטַע וְהִבְרִיך וְהִרְכִּיב, יַעֲקוֹר, כדין הנוטע בשנה השביעית עצמה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה של אילן, שֶׁאֵינָה קוֹלֶטֶת – מתחברת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת, ואם כן שיעור זמן הקליטה הוא שלשה ימים, ואם הורכבו האילנות יותר משלשה ימים קודם ראש השנה של שביעית, הרי זה כאילו ניטעו בשישית, ומותר לקיימם. רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, שיעור זמן הקליטה הוא שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת – שבועיים.

עתה מבארת הגמרא שיש החולקים על רבי מאיר, ואינם סוברים שיום אחד בשנה נחשב כשנה שלימה: אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָּ, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שזמן הקליטה הוא שְׁלֹשִׁים יוֹם, צָרִיךְ שיעברו על הנטיעה שְׁלֹשִׁים יום לקליטה וּשְׁלֹשִׁים יום נוספים להחשיבה כנטועה שנה שלימה, ואין אותם שלשים יום מועילים לשני הדברים. ולְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שזמן הקליטה הוא שְׁלֹשָׁה ימים, צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, צָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וּשְׁלֹשִׁים יום.

וְגַרְסִינָן – ולמדנו במסכת יבמות בְּפֶרֶק הֶעָרֵל (פג.), אָמְרֵי בֵּי רַב מִשְׁמֵיהּ דְּרַב – אמרו בבית מדרשו של רב בשם רב, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּאַנְדְּרוֹגִינוּס – מי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, שסובר רבי יוסי שהוא מין בפני עצמו, וּבְהַרְכָּבָה, שזמן קליטת ההרכבה הוא שבועיים. וְאַמְרִינָן – ואמרו שם, בְּהַרְכָּבָה מַה לִּי אָמַר שְׁמוּאֵל – מה היא דעת שמואל להלכה בענין הרכבה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך, דְּאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב עָנָן, תְּנִי – יש לך לשנות להלכה כְּמַאן דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים, והיינו כדעת רבי יהודה, שזמן קליטת ההרכבה הוא שלשה ימים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהָא מִילְּתָא – ונידון זה, אִיסּוּרָא הוּא – הוא נידון של איסור, וְקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי – ומקובל בידינו שבמקום שנחלקו רב ושמואל בענין איסור, הלכה כרב, ואף כאן יש לפסוק כמותו, שכדי להחשיב את זמן ההרכבה כנעשה בשנה השישית יש לעשות זאת שלשים יום ושבועיים קודם ראש השנה של השנה השביעית.