מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 7

בזמן בית המקדש ואף תקופה ארוכה לאחר חורבנו, היו מקדשים את החודשים על פי עדים שהעידו על ראיית הלבנה, ולאחר שהיו בית דין שבירושלים מקדשים את החודש היו שולחים שליחים להודיע על כך לבני הגולה. משנתנו מבארת על אילו חודשים היו שולחים שליחים: עַל הודעת קידוש החודש של שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בשנה היו הַשְּׁלוּחִים יוֹצְאִין לגולה, להודיע על כך. עַל קידוש חודש נִיסָן, מִפְּנֵי חג הַפֶסַח שחל בו, והיו הולכים לכל מקום שהם יכולים להגיע מראש חדש ועד חג הפסח. אבל על אייר לא יצאו כי אין בו יום טוב, ועל סיון לא הוצרכו לצאת כיון שלעולם חל חג השבועות חמישים יום לאחר חג הפסח. עַל חודש אָב היו יוצאים, מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית שיש בו, בתשעה באב, והיו הולכים לכל מקום שניתן להגיע אליו בימים אלו שמראש חדש ועד התענית, והיינו שמונה ימים, שהרי בשבת לא היו הולכים (והיו יוצאים רק על תענית זו, כיון שהוכפלו ביום זה צרות רבות, ולא על שאר התעניות). עַל קידושו של חודש אֱלוּל, מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שחל באחד בתשרי, ואף שלא יכלו לדעת בבירור האם חודש אלול עצמו יהיה חסר, וביום השלשים שלו יחול ראש השנה, או שיהיה חודש מלא, ורק ביום השלשים ואחד שלו יחול ראש השנה, מכל מקום כיון שלא היה ניתן להודיע להם מתי חל ראש השנה, היו סומכים על רוב השנים, וברוב השנים היה אלול חסר, והיו נוהגים ראש השנה ביום השלשים. עַל תִּשְׁרֵי היו מודיעים, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, והם יום הכפורים, חג הסוכות, ושמיני עצרת, והיו נשלחים לכל מקום שהיו יכולים להגיע אליו מראש חדש ועד חג הסוכות. על חשון לא היו יוצאים לפי שאין בו יום טוב. עַל כִּסְלֵו היו יוצאים מִפְּנֵי הַחֲנֻכָּה, ועל טבת ושבט לא הוצרכו לצאת. וְעַל אֲדָר היו יוצאים מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, היו יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר, מִפְּנֵי פֶסַח קָטָן שחל בו, והוצרכו לדעת זאת אותם שלא עשו פסח ראשון מחמת שהיו טמאים או בדרך רחוקה.

גמרא

'מגילת תענית' היא מגילה שהיתה ידועה בזמן חז"ל, והיו כתובים בה ימים מסוימים בשנה שאירעו בהם ניסים לאבותינו, ומחמת כן אסרום חכמים בתענית ובהספד. אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי, לאחר שחרב בית המקדש, בָּטְלָה מְגִלַּת תַּעֲנִית שבה הוזכרו הימים האסורים בתענית והספד, ומותר להתענות ולהספיד בכל הימים. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרֵי, לֹא בָּטְלָה. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא בָּטְלָה, וְהִלְכְתָא לֹא בָּטְלָה. תמהה הגמרא, קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – הרי יש סתירה בין ההלכות, שבתחילה פסקנו שבטלה, ואחר כך שלא בטלה. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא, כָּאן, שאמרנו שלא בטלה, היינו בַּחֲנוּכָּה וּפוּרִים, שכיון שהם ניסים מפורסמים לא ביטלום, וכָּאן, שאמרנו שבטלה מגילה זו, בִּשְׁאָר יוֹמֵי – בשאר הימים הכתובים שם, שאינם נוהגים היום.

שנינו במשנה, 'וְעַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת'. כפי שהתבאר במשנה, היו השלוחים הולכים מעת קידוש החודש ועד יום טוב, כדי להגיע למקומות רבים ככל האפשר, אמנם כיון שאסור להלך בשבתות וימים טובים, נמצא שבניסן היו מספיקים להגיע למקומות רחוקים יותר מבתשרי, שהרי בתשרי אינם יכולים ללכת בראש השנה וביום הכפורים. מביאה הגמרא הלכה בענין זה: מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הֵיכָא דְּמָטוּ שְׁלוּחֵי נִיסָן – בכל מקום בחוץ לארץ שהיו השלוחים מספיקים להגיע לשם בחודש ניסן, וְלֹא מָטוּ שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי – ולא היו מספיקים להגיע בחודש תשרי, מחמת שיש פחות ימים המותרים בהליכה, לִיעַבְדוּ תְּרֵי יוֹמֵי – יש להם לנהוג יום טוב שני של גלויות אף בחודש ניסן, הגם שידוע להם מתי התקדש החודש, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים בחודש נִיסָן, אַטּוּ – משום תִּשְׁרֵי, שאם ינהגו בפסח יום טוב יום אחד, יבואו לנהוג כן אף בתשרי הגם שאינם יודעים מתי קבעו בית דין את החודש, ולכך במקומות אלו גם בפסח יש לנהוג יומיים יום טוב.

סְלִיקוּ לְהוּ אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים