מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 14

משנה

משנתנו מבארת את סדר תקיעות השופר בראש השנה וביום הכפורים של שנת היובל. סֵדֶר תְּקִיעוֹת, שָׁלשׁ סדרים שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ – בכל סדר שלש תקיעות, תקיעה ותרועה ותקיעה (ובגמרא יבואר מהיכן נלמד דין זה). שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּדֵי שָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת, ובגמרא יבואר היאך מחשבים שיעור זה. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּדֵי שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת, וכל יבבה היא שלשה קולות קטנים, ונמצא שתרועה היא תשעה קולות קטנים.

תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה – לפני התרועה, כדרכה, וְאחר התרועה מָשַׁךְ – האריך בַּשְּׁנִיָּה – בתקיעה שאחרי התרועה, כִשְׁתַּיִם – כאורך של שתי תקיעות, כדי שתעלה לו התקיעה הזו גם עבור התקיעה שלפני התרועה הבאה, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא תקיעה אֶחָת, וצריך לתקוע תקיעה נוספת לפני התרועה הבאה, כיון שאי אפשר לחלק תקיעה אחת לשתים.

מִי שֶׁבֵּרַךְ ברכות מלכיות זכרונות ושופרות של מוסף, וְאַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים, כיון שאין התקיעות חייבות להיות על סדר הברכות.

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב בתפילה, בין בראש השנה ובין בכל תפילות השנה, ויוצא רק על ידי שמתפלל בעצמו, כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב להתפלל בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובה על ידי שמיעת שליח ציבור, כיון ששליח ציבור מוציא ידי חובה רק את מי שאינו בקי ואינו יודע להתפלל בעצמו. רַבָּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, בין מי שבקי בתפילה ובין מי שאינו בקי, בין בתפילות של ראש השנה ובין בתפילות של כל השנה.

גמרא

שנינו במשנה, 'שִׁעוּר תְּקִיעָה, כְּדֵי שָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת'. מקשה הגמרא, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא, שִׁעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, תַּנָּא דִידָן – התנא של משנתנו, קָא חָשִׁיב תְּקִיעוֹת דְּכוּלְהוּ בָּבֵי כִּתְרוּעוֹת דְּכוּלְהוּ בָּבֵי – חישב כאן את התקיעות הראשונות של כל סדר תר"ת, ואת כל התרועות שבו, והיינו שלש תקיעות ושלש תרועות, ועל זה אמר, ששלשת התקיעות יחד הן בשיעור שלש תרועות, נמצא שאורך כל תקיעה הוא כאורך תרועה, ולא הוצרך לפרש את אורך התקיעות האחרונות, שאחרי התרועות, כיון שפשוט שהן באותו אורך של התקיעות הראשונות. ואילו תַּנָּא בָּרָא – התנא שבברייתא, קָא חָשִׁיב חַד בָּבָא – חישב 'תר"ת' אחד, ועל זה אמר ששיעור התקיעה הראשונה שבו היא כשיעור התרועה שבו, וְלֹא פְּלִיגֵי – ונמצא שאין כאן מחלוקת, שאף לדברי התנא בברייתא שיעור אורך תקיעה הוא כאורך תרועה.

עוד שנינו במשנה, 'שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּדֵי שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת'. מקשה הגמרא גם על דין זה, וְהָתַנְיָא בברייתא, שִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, ושלשה שברים בודאי ארוכים הם יותר משלש יבבות, שהן קצרות. אָמַר אַבַּיֵי, בְּהָא וַדַּאי פְּלִיגֵי – בדין זה בודאי יש מחלוקת בין המשנה לבין הברייתא, ומבאר אביי את מקור השיעור של תרועה (ועל פי זה תבואר מחלוקתם), דִּכְתִיב – שהרי נאמר (במדבר כט א) 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם', וּמְתַרְגְּמִינָן – ותירגם אונקלוס 'יוֹם יַבָּבָא יְהֵא לְכוֹן', וכיון שהתבאר ש'תרועה' היינו 'יבבה', וְגָמִיר – יש ללמוד את שיעור היבבות מֵאִמֵּיהּ דְּסִיסְרָא, דִּכְתִיב בפסוק לגבי אמו של סיסרא שחיכתה לבנה שישוב מהמלחמה (שופטים ה כח) 'בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא', ובשיעור יבבות אלו נחלקו התנאים, מַר סָבַר – התנא של הברייתא סובר, גְּנוּחֵי גָּנַח – יבבות אלו הן כגניחותיו של אדם הגונח מלבו, וכדרך החולים המאריכים בגניחותיהם, ולכן אמר ששיעור תרועה כשלשה שברים. וּמַר סָבַר – ואילו התנא של משנתנו סובר, יַלּוּלִי יָלִיל – היבבות הן כיללה של אדם הבוכה ומקונן, שמשמיע קולות קצרים וסמוכים, ולכן פירש ששיעור התרועה הוא כשלש יבבות קצרות.

הגמרא מביאה ברייתא בענין תקיעת שופר בראש השנה וביובל: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִנַּיִן שֶׁהאמור בתורה לגבי ראש השנה (במדבר כט א) 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם', היינו בְּשׁוֹפָר, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לגבי יום הכפורים של שנת היובל (ויקרא כה ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה', ועדיין אֵין לִי ללמוד שתוקעים בשופר אֶלָּא בְּיום הכפורים של יּוֹבֵל, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן שנעשות התקיעות דווקא בשופר. תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לגבי יום הכפורים (ויקרא טז כט) 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר – שהרי לכאורה אין כל לימוד ממה שנאמר 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', שהרי נאמר כבר בכמה מקומות בתורה שיום הכפורים הוא בחודש השביעי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה באה התורה ללמדנו בכך שאמרה 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', שֶׁיְהוּ כָּל הַתְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, והיינו בין תקיעות של ראש השנה ובין תקיעות של יום הכפורים של יובל, כָּזֶה – כמו התקיעות שנאמרו ביובל, שהם בשופר.

ממשיכה הברייתא ודורשת, וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ – מהיכן לומדים שיש לתקוע 'תקיעה', שהיא פשוטה, לפני התרועה האמורה בפסוק, תַּלְמוּד לוֹמַר לגבי תקיעת שופר שבשנת היובל (ויקרא כה ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה', ומשמעות לשון 'והעברת' היא העברת קול אחד, והיינו קול של תקיעה. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ – שיש לתקוע תקיעה פשוטה לאחר התרועה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) 'תַּעֲבִירוּ', ויש ללמוד מכך שיש לתקוע גם לאחר התרועה. וְאֵין לִי ללמוד דין זה אֶלָּא בתקיעת שופר שבַּיּוֹבֵל, שבענין זה עוסק הפסוק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן, שאף בו יש לתקוע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', שהרי כבר ידוע שיום הכפורים הוא בחודש השביעי, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי', אלא בא הכתוב ללמד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַתְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי כָּזֶה.

וּמִנַּיִן שיש לתקוע שָׁלֹשׁ סדרים שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ – שלש קולות בכל סדר, שהן תקיעה שברים ותקיעה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמרו לגבי התקיעות שבראש השנה והתקיעות שבשנת היובל שלשה פסוקים אלו, לגבי יום הכפורים של יובל נאמר (שם) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה', ולגבי התקיעות של ראש השנה נאמר 'זִכְרוֹן תְּרוּעָה' (ויקרא כג כד), ו'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' (במדבר כט א), ומשלשת הפסוקים הללו יש ללמוד שיש לתקוע שלש פעמים שלשה קולות. וּמִנַּיִן יש לנו ללמוד, שאף שלא נאמרו כל הפסוקים באותו ענין, יש לִתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְשֶׁל זֶה בָּזֶה – שאף הפסוק האמור בשנת היובל מלמד על ראש השנה, ואף הפסוקים האמורים בראש השנה מלמדים על היובל, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בשני המקומות לשון 'שְׁבִיעִי' 'שְׁבִיעִי', לִגְזֵירָה שָׁוָה. הָא כֵּיצַד – ומה יש ללמוד מכל הפסוקים הללו יחד, שיש לתקוע שָׁלֹשׁ סדרים שֶׁהֵן ביחד תֵּשַׁע קולות.