מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 9

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָיָה השופר אָרוֹךְ, וְקִצְּרוֹ, כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ – גרד את עובי השופר מבפנים, וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדוֹ – על החלק החיצוני בלבד, כָּשֵׁר. צִפָּהוּ זָהָב בעובי שסביב הפתח הצר של השופר, בצד שתוקעים בו, אם עשה כן בִּמְקוֹם הֲנָחַת פִּיו של התוקע, והיינו במקום הסמוך לפתח שבו תוקעים בשופר, ונמצא ששפתי התוקע אינן נוגעות בשופר אלא בזהב, פָּסוּל, כיון שהזהב חוצץ בין שפתי התוקע לבין השופר. אך אם ציפהו זהב בחלקו החיצוני של הפתח, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פִּיו, ונמצא שסביב הפתח ממש אין זהב, ושפתי התוקע נוגעות בשופר עצמו, כָּשֵׁר. צִפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים, פָּסוּל, כיון שבאופן זה נמצא שהוא תוקע בזהב, ולא רק בשופר. ציפהו זהב מִבַּחוּץ, אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה קודם הציפוי, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר וְתָקַע בּוֹ – בשופר הפנימי, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע, והיינו כשהפנימי ארוך יותר מהחיצוני, יָצָא, וְאִם גם את קוֹל החִיצוֹן שָׁמַע, לֹא יָצָא.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, גֵּרְדוֹ – גרד את עובי השופר, בֵּין אם גרדו מִבִּפְנִים ובֵין אם גרדו מִבַּחוּץ, כָּשֵׁר. הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ, לֹא יָצָא. מבארת הגמרא את הדין האחרון: אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כִּי כִּתּוּנָא – אין כוונת הברייתא דווקא לאופן שהפך את השופר ממש, כפי שהופכים בגד, שחלקו הפנימי בחוץ וחלקו החיצוני נעשה עתה פנימי, שאז ודאי פסול, אֶלָּא אף באופן שֶׁהִרְחִיב את הצד הַקָּצָר (-הצר), וְקִצֵּר (-והיצר) אֶת הצד הָרָחָב, גם כן לֹא יָצָא. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בדין זה, כִּדְרַב מַתְּנָה, דְּאָמַר רַב מַתְּנָה, נאמר בפסוק (ויקרא כה ט) 'וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה', ומלשון 'וְהַעֲבַרְתָּ' יש ללמוד שדֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן – יש לתקוע בו כדרך שהאיל מעבירו על ראשו בעודו חי, ולא להופכו מדרך זו.

שנינו במשנה, 'דִּבֵק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל'. (תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא), הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא – הוסיף האדם על אורך השופר אפילו שיעור קטן ביותר, בֵּין בְּמִינוֹ של השופר ובֵין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל, כיון שנמצא שהוא תוקע בשני שופרות. נִיקַּב השופר וּסְתָמוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל. רַבִּי נָתָן חולק ואוֹמֵר, אם סתמו בְּמִינוֹ, כָּשֵׁר. סתמו שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל.

שנינו בדברי רבי נתן, שאם סתמו בְּמִינוֹ, הרי הוא כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא – ובתנאי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ של השופר שלם, ללא סתימה (יש אומרים שזהו בתנאי שאותו רוב הוא בחלק הסמוך לפי התוקע, ויש אומרים שאין חילוק בדבר (ר"ן)). מדייקת מכך הגמרא, מִכְּלָל – משמע מדברי רבי יוחנן, דְּאם סתמו שֶׁלֹא בְּמִינוֹ, אֲפִילּוּ אם נִשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ שלם, פָּסוּל. (נמצא שיש שלש תנאים להכשיר שופר שיש בו סתימה: א. שתהא הסתימה ממין השופר. ב. שישאר רובו שלם. ג. שלא ישתנה קול התקיעה).

נִסְדַּק השופר לְאָרְכּוֹ, פָּסוּל. נסדק לְרָחְבּוֹ, אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ, בחלק שאינו סדוק, שִׁיעוּר תְּקִיעָה, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שִׁיעוּר תְּקִיעָה, פֵּירֵשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיֵרָאֶה השופר לְכָאן וּלְכָאן – משני הצדדים של ידו האוחזת בשופר, והיינו שיעור טפח.

הָיָה קוֹלוֹ של השופר דַּק, אוֹ עָבֶה, אוֹ צָרוּד, כָּשֵׁר, לפי שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁרִים בַּשּׁוֹפָר.

שָׁלְחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהָּ דִּשְׁמוּאֵל הלכה זו, קָדְחוֹ לשופר בְּזַכְרוּתוֹ – בעצם הממלאת את חלל השופר, וְתָקַע בּוֹ, ולא הוציא את כל העצם הזו כדרך שנוהגים בעת הכנת השופר לתקיעה, יָצָא, כיון דְּמִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ, וכל השופר, בין חלק הזכרות הפנימי, ובין החלק החיצוני, הם מין אחד, ואינם חוצצים.

משנה

אדם הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת – בור המוקף מחיצות בנויות, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס – חבית גדולה, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה – הד, שאינו קולו הצלול של השופר שָׁמַע, לֹא יָצָא. (משנה זו נשנתה בשעת גזירות השמד, שהיו ישראל מתחבאים בבורות ומערות כדי לקיים את המצוות).

אגב כך שהובא דין של השומע את התקיעה ממקום אחר, מביאה המשנה דין דומה: הָיָה אדם עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע מביתו את קוֹל השׁוֹפָר בראש השנה אוֹ את קוֹל קריאת המְגִלָּה בפורים על ידי חזן בית הכנסת, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובתו, יָצָא (ואף שיש צורך בכוונת התוקע או הקורא, חזן בית הכנסת ודאי מתכוון להוציא את כל מי ששומע). וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. מסיימת המשנה, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע – כלומר שני אנשים שמעו בשוה את השופר או את המגילה, מכל מקום זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ ויָצָא, וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ ולפיכך לֹא יָצָא.

גמרא

שנינו במשנה, 'התוקע לתוך הבור כו' אם קול הברה שמע, לא יצא'. אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שיש אופנים שבהם לא יצאו השומעים, אֶלָּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים בחוץ, עַל שְׂפַת הַבּוֹר, אֲבָל אוֹתָן הָעוֹמְדִים בַּבּוֹר עצמו, יָצְאוּ, כיון שבתוך הבור נשמע תמיד קול השופר, ולא קול הברה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, בְּשׁוֹפָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, האסור בהנאה, לֹא יִתְקַע, כיון שהוא מאוס, וְאִם תָּקַע, יָצָא, ואף שאסור להנות מעבודה זרה, כיון דְּמִצְוֹת לַאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּ – לא ניתנו לישראל לשם הנאה, אלא לעול על צווארם (ודין זה הוא רק בעבודה זרה של גוי, שאם יבטלנה גוי הרי היא מבוטלת ומותרת בהנאה, אבל עבודה זרה של ישראל שאין ביטול מועיל לה, וחייבים לשורפה, הרי שופר זה כמי שאין לו שיעור כלל, וכיון שהתבאר לעיל ששיעור טפח מעכב בשופר, הרי שופר זה פסול).

אָמַר רָבָא, כיון שהתבאר שמצוות לא ניתנו לשם הנאה, לכן הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – אדם שנדר שלא יהנה מחברו, מֻתָּר למודר לִתְקוֹעַ לוֹ תקיעת שׁוֹפָר שֶׁל מִצְוָה, וְכן הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, מֻתָּר לִתְקוֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שאין בטבילה הנאת הגוף, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה, כיון שבימים אלו, מלבד המצוה עצמה, המותרת, נהנה גם גופו של הטובל מהמעיין, וכיון שאסר על עצמו את הנאתו, הדבר אסור.