יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ב, שיעור 12

אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, בָּעַל, וְלֹא מָצָא דָּם בתולים, [וְחָזַר] וּבָעַל, וּמָצָא דָּם, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, אנו תולים שזהו דם נדה, וטְמֵאָה, וְרַב אַסִּי אָמַר, הרי זה דם בתולים, וטְהוֹרָה. מבארת הגמרא את מחלוקתם, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר טְמֵאָה, אִם אִיתָא דַּהֲוָה – כיון שאם אכן היה לה דָּם בְּתוּלִים, מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי – בפעם הראשונה היה נמצא, וכיון שבפעם הראשונה לא נמצא דם בודאי בפעם השניה זהו דם נדה. רַב אַסִּי אָמַר טְהוֹרָה, דִּלְמָא אִיתְרַמִי לֵיהּ – שמא הזדמן לו הדבר בדרך מקרה, שלא מצא דם בתולים בפעם הראשונה, כְּדִשְׁמוּאֵל – וכפי שאמר שמואל בענין זה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, יָכוֹל אֲנִי לִבְעוֹל בתולה כַּמָּה בְּעִילוֹת, בְּלֹא דָּם בתולים, על ידי הטיה. וְאִידָךְ – ואילו רבי חנינא החולק ומטמא סובר, שַׁאנִי – שונה הדבר אצל שְׁמוּאֵל, דְּרַב גוּבְרֵיהּ – שכוחו גדול, שהיה בקי ויכול לעשות כן, ואילו אצל שאר בני אדם אין הדבר מצוי. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי חֲנִינָא, שהיא טמאה, דְּסָפֵק אִיסּוּר לְחוּמְרָא.

אָמַר רַב, בּוֹגֶרֶת, נוֹתְנִין לָהּ כל לַיְלָה הָרִאשׁוֹן. והני מילי – וזהו דוקא באופן דְּלֹא רָאֲתָה מעולם דם, אֲבָל אם כבר רָאֲתָה, אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא בְּעִילַת מִצְוָה, וְתוּ לֹא.

 

 

שנינו במשנה, 'רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ'. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם הלכה זו, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה במחלוקת זו של בית הלל ובית שמאי, בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ, ואף שבית הלל במשנתנו התירו לה כל הלילה, כיון דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ – עמדו למנין והכריעו על פי הרוב, שֶׁיְּהֵא בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

אָמַר עוּלָא, כִּי הָווּ בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּתִינוֹקוֹת – כאשר היו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מעיינים בפרק זה שבמסכת נדה ששמו 'תינוקת', העוסק בהלכות אלו, לֹא הָווּ מַסְּקֵי מִינֵּהּ – לא היו לומדים מפרק זה [אֶלָּא] כִּדְמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָא – כפי שמוציא השועל מהמחרישה, שאינו מוציא משם כלום אלא מעט אבק ברגליו, כך הם לא היו לומדים שום הלכה מפרק זה, וּמְסַיְימוּ הֲכִי – וכך היו מסיימים את ההלכות הללו, כפי הכלל ששנינו בברייתא, בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ברכות פ"ב ה"ו), שְׁמוּאֵל אָמַר, כָּל הַהִיא הִלְכְתָא דְּרֵישָׁא דְפִּירְקָא אַחֲרִינָא – כל ההלכות הללו, ששנינו בתחילת הפרק האחרון דְּנִדָּה, הוא פרק תינוקת, לַהֲלָכָה אֲבָל לֹא לְמַעֲשֵׂה, כיון שלמעשה יש לנהוג כאמור בברייתא, שלעולם בועל בעילת מצוה ופורש.

רַבִּי יַנַּאי, עָרַק – ברח, כלומר, הרחיק עצמו מלהורות, אֲפִילּוּ מִתִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת.

מוסיף הירושלמי, בָּעוּן קוּמֵי – נשאלה שאלה זו לפני רַבִּי יוֹחָנָן, מַהוּ לִתְלוֹת בְּדָם הַמַּכָּה – אם ידוע שיש לה באותו מקום מכה המוציאה דם, האם אפשר לתלות את הדם הבא אחרי הבעילה הראשונה בדם זה, וְלֹא הוֹרָה להיתר. המשיכו ושאלוהו, מַהוּ לִבְעוֹל בְּעִילָה שְׁנִיָּה, לאחר שראתה דם בתולים בבעילה הראשונה, קודם שנטהרה, אָמְרִין – אמרו בני הישיבה, אם שאלוהו אם ניתן לִתְלוֹת בְּדָם הַמַּכָּה וְלֹא הוֹרָה, לִבְעוֹל בְּעִילָה שְׁנִיָּה הוּא מוֹרֵי – וכי יתכן שיורה להתיר לבעול בעילה שניה, והרי ודאי הדבר אסור וְכוּ', אלא בועל בעילת מצוה, ופורש.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)