מסכת שבועות, פרק ד, משנה ח

משנה ח: מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֶּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן:

משנה ח: משנתנו מביאה אופן נוסף שבו אין חיוב של קרבן שבועה הגם שנשבעו שאינם יודעים עדות: אמר התובע לעדים, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֶּן לִי מָאתַיִם זוּז, וְלֹא נָתַן לִי, ונשבעו שאינם יודעים עדות זו, ובאמת ידעו זאת, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים מקרבן שבועה, כיון שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן, וכאן אין זו תביעת ממון, שהרי גם אם באמת אמר אותו אדם שיתן לחבירו מאתים זוז, אין זה חיוב ממוני המוטל עליו, ונמצא שלא היתה כפירתם בעדות ממונית.