יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ו, שיעור 47

הגמרא מביאה מעשים שונים בעניני הלואה: הַהוּא דְּאָמַר לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, הַב לִי מֵאָה זוּזֵי דְאוֹזִיפְתָּך – השב לי מאה זוז שהלויתי לך, אָמַר לֵיהּ – השיב לו הלוה, לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אָתוּ סַהֲדֵי אָמְרֵי – באו עדים והעידו דאוֹזְפֵיהּ וּפַרְעֵיהּ – שהלוהו ופרעהו [ונמצא שהכחישו את דברי שניהם, שהרי המלוה טען שלא נפרע, והלוה טען שלא לוה], אָמַר אַבַּיֵּי, אַמַּאי נִיסְמוֹךְ – על מי יכולים אנו לסמוך כדי לחייב את הלוה, אַהֲנֵי – וכי על עדים אלו, והרי אִינְהוּ קָאָמְרֵי אוֹזְפֵיהּ – אמנם הם מעידים שהלוהו, וְאִינְהוּ קָאָמְרֵי פַּרְעֵיהּ – והרי הם עצמם מעידים שגם נפרע החוב, ולא ניתן לחיייבו על פיהם. רָבָא אָמַר, כָּל הָאוֹמֵר 'לֹא לָוִיתִי' כְּאוֹמֵר 'לֹא פָּרַעְתִּי' דָּמִי [-הוא נחשב], שהרי לדבריו שלא לוה, בודאי לא פרע, והרי זו הודאת בעל דין שלא פרע, והודאת בעל דין נחשבת כמאה עדים, וְחַיָּיב לְשַׁלֵּם [אמנם מה שהמלוה אומר שלא נפרע, אף שהוא מכחיש בכך את העדים, אין זו הודאת בעל דין, שהרי טען כן לטובת עצמו, ולא לחובתו], וְכֵן הֲלָכָה.

 

 

הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, הַב לִי שִׁית מֵאָה זוּזֵי דְּמַסִיקְנָא בְּךָ – תן לי שש מאות זוז שאני נושה בך, אָמַר לֵיהּ הלוה, לָאו פְּרַעתִיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי – וכי לא פרעתי לך את החוב בפני שני עדים אלו, ואמר את שמותיהם. אָתוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי – באו אותם שני עדים, אָמְרֵי, לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, שלא פרע אותו אדם בפנינו חוב זה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הוּחְזַק אותו אדם לכַּפְרָן, ולא רק שאינו נאמן על פרעון זה שהוכחש על ידי העדים, אלא אף אם בשבועה לא יהא נאמן לטעון שפרעו. רָבָא אָמַר, לא הוחזק כפרן, ואף נאמן הוא על פרעון זה עצמו, הגם שהעדים הכחישוהו, והטעם לכך, כיון דכָּל מִילְּתָא דְּלֹא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ, לָאו אַדַּעְתֵּיהּ – כל דבר שאינו מוטל על האדם לזוכרו, אינו נותן לב להתבונן ולזוכרו, וכיון שכאן לא היה מוטל עליו לפרוע בפני עדים, שהרי סתם לוה אינו צריך לפרוע בעדים, ממילא יתכן שטעה באומרו שפרע בפני שני עדים אלו, ובאמת פרעו בינו לבין עצמו, וכיון שכך נאמן הוא על הפרעון עצמו.

 

 

הַהוּא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שתבע את חבירו ואמר לו, הַב לִי שִׁית מֵאָה זוּזֵי דְּמַסִיקְנָא בְּךָ – תן לי שש מאות זוז שאני נושה בך, אָמַר לֵיהּ הלוה, וְלֹא פְּרָעתִיךָ מֵאָה קַבֵּי עַפְּצֵי – מאה קבים של עפצים, שמעבדים בהם עורות, דְּקָיְימֵי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא – כשהיו העפצים במחיר של ששה זוזים לקב, ונמצא שמאה קבים אלו היו שוים באותו זמן שש מאות זוז, ועל ידם פרעתי את החוב כולו. אָמַר לֵיהּ המלוה, בְּאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה הָווּ קָיְימֵי – הרי היו העפצים באותו זמן במחיר של ארבעה זוזים לכל קב, ונמצא שפרעת לי רק ארבע מאות זוז, ואתה חייב לי מאתים נוספים, אָזַל אַיְיתֵי סַהֲדֵי – והלך המלוה והביא עדים המסייעים לדבריו, דִּבְאַרְבָּעָה אַרְבָּעָה הָווּ קָיְימֵי – שהיה מחירם של העפצים ארבעה זוזים לכל קב, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לדין תורה לפני רבא, חִיְיבֵיהּ – חייב רבא את הלוה הוסיף עוד מאתים זוזים. אָמַר לֵיהּ רָמִי בַּר חֲמָא, וְהָא אַתְּ אָמַרְתָּ – והרי אתה, רבא, הוא שאמרת כלל זה, כָּל מִלְּתָא דְּלֹא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ – שכל דבר שאינו מוטל על האדם לזוכרו, לָאו אַדַּעְתֵּיהּ – אינו נותן דעתו לזוכרו, ואף כאן הרי לא היה מוטל עליו לזכור את מחירם של העפצים, ומדוע אינו נאמן בטענתו שהחוב כולו פרוע. אָמַר לֵיהּ רָבָא, קִיצוּתָא דְּתַּרְעָא מִידְכָּר דְכִירֵי לָהּ אִינְשֵׁי – את השער הקצוב למחירם של הסחורות, זוכרים בני אדם, וכיון שאמר שהיה השער בששה זוזים לקב, והעדים הכחישוהו ואמרו שהיה השער ארבעה זוזים לקב, הוחזק כפרן, ואינו נאמן בטענתו שנפרע כל החוב, אלא חייב לשלם את המאתים הנותרים.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)