משנה ג: הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד, הָיָה מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת:
משנה ג: הַנֶּחְבָּל, שאמרו חכמים שהוא נשבע ונוטל, כֵּיצַד, הָיָה עדים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ – נכנס לביתו או לרשותו כשהוא שָׁלֵם בגופו, וְיָצָא משם כשהוא חָבוּל, וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, אף על פי שיתכן שהוא חבל בעצמו, מכל מקום אין זה מסתבר, שאין דרך בני אדם לחבול בעצמם, ולכן אמרו חכמים שהֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל [אמנם אם ברור שנעשתה החבלה על ידי אדם אחר, כגון שיש סימני נשיכה על גבו, שאינו יכול לעשות זאת לעצמו, ולא היה עמהם אדם נוסף, נוטל התובע דמי חבלתו ללא שבועה]. רַבִּי יְהוּדָה חולק גם בדין זה ואוֹמֵר, אינו נשבע ונוטל עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם – שתי חבלות, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת.
