מסכת שבועות, פרק ז, משנה ה

משנה ה: וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, אֶלָּא אָמַר לוֹ תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלַי בְּסֶלַע מָעוֹת, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, (שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים), הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד אֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וָאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
משנה ה: 'וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ' כֵּיצַד, לֹא – אין הכוונה שֶׁיֹּאמַר לוֹ החנוני כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, וישבע ויטול, כיון שבאופן זה ודאי אין החנוני נאמן בשבועה, אֶלָּא הכוונה לאופן כזה, שאָמַר לוֹ בעל הבית לחנוני 'תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין', או שאמר לו 'תֵּן לְפוֹעֲלַי בְּסֶלַע, מָעוֹת' – תן מעות בשיעור סלע לפועלים שלי, ועתה הוּא – החנוני אוֹמֵר נָתַתִּי להם מה שאמרת לי, וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, באופן כזה הדין הוא ששְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים, הוּא – החנוני נִשְׁבָּע שנתן להם וְנוֹטֵל מבעל הבית, כיון שלטענתו בעל הבית סמך על הפועלים, שהרי לא אמר לו שיתן להם בפני עדים, ואין החנוני צריך להאמין להם בשבועה, ואינו צריך להפסיד, וְהֵן נִשְׁבָּעִין שלא קיבלו מהחנוני כלום וְנוֹטְלִין מבעל הבית את שכרם, כיון שהם מעולם לא סמכו על החנוני ואינם צריכים להאמין לשבועתו ולהפסיד את שכרם מחמת שבעל הבית סמך עליו. ונשבעים זה בפני זה, כדי שיתביישו לשקר זה בפני זה, ויתכן שאחד מהם יודה על האמת. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד יתכן שנפסוק דין שבו אֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, וָאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, כלומר, הרי באופן זה ודאי יש כאן שבועת שקר, או של החנוני או של הפועלים, ונמצא שם שמים מתחלל, אֶלָּא הוּא – החנוני נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה, וְהֵן – הפועלים נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה.