משנה ד: אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן:
משנה ד: משנתנו מבארת באילו אופנים מתחייב האדם בקנס, ומתי פטור הוא מתשלומי קנס: אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק, שאינו שומר, הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, שנאמר 'אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם', ואם מעידים שטָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שנאמר 'כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה'. רָאָה הגנב את העֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וכדי להפטר מהקנס הודה מעצמו ואָמַר גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, אפילו אם באו העדים והעידו שטבח ומכר, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן, כדין המודה בקנס שפטור, ואף שהודה רק בגניבה, מכל מקום כיון שנפטר בכך מהכפל, ממילא אי אפשר לחייבו בארבעה וחמשה, כיון שללא הכפל אין כאן ארבעה וחמשה אלא שלשה וארבעה, ולא חייבה התורה שלשה וארבעה.
