מסכת שביעית, פרק י, משנה ו

משנה ו: אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:

משנה ו: אֵין כּוֹתְבִין שטר פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע – אם יש ביד הלוה קרקע, כיון שאז נחשב החוב כגבוי (שהרי אין ללוה דרך להבריח את הקרקע מהמלוה), וכאילו נמסר ממש ביד בית דין, וכאילו אין צורך עוד לנגוש את הלוה (ואף שהתבאר שהלל הזקן תיקן פרוזבול בזמנו שכבר לא נהגה שמיטת כספים אלא מדרבנן, מכל מקום לא רצו חכמים שתיראה תקנה זו כעוקרת את דין התורה, ולכן תיקנו זאת באופן שניתן להחשיב את החוב כגבוי אף ללא תקנתם). אִם אֵין לוֹ ללוה קרקע, מְזַכֶּה הוּא המלו הללוה קרקע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, ודי בשיעור כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ ללוה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, בין אם היתה זו שדה שלו הממושכנת ביד אחרים, ובין אם אחרים היו חייבים לו ונתנו לו שדה כמשכון, נחשב הוא כמי שיש לו קרקע, וכּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ פרוזבול עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, כלומר, אף אם ללוה עצמו אין קרקע כלל, אם לאשתו יש קרקעות שהם 'נכסי מלוג', והיינו שהקרקע עצמה שייכת לאשה והבעל אוכל את פירותיה, כותבים עליה פרוזבול, וְכן כותבים לַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין, כלומר, אם האפוטרופוס של היתומים לווה ממון עבור צרכי היתומים, אף שליתומים עצמם אין קרקע, אם לאפוטרופוס יש קרקע, יכול המלוה לכתוב פרוזבול על חובות אלו.