מסכת שבת, פסקי הלכות, פרקים טז
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. בית שנפלה בו דליקה בשבת, מותר להציל מהבית ספרי תורה, נביאים וכתובים, ולהוציאם לחצר אחרת שבמבוי, אף שלא עירבו ביניהם, ובתנאי שיש למבוי שלשה מחיצות, ובצד הרביעי יש לחי או קורה.
ב. ספרי תורה, נביאים וכתובים, הכתובים בשאר לשונות, ולא בלשון הקודש, אף שטעונים גניזה אין מצילים אותם מהדליקה בשבת לחצר שאינה מעורבת.
ג. כאשר מצילים ספר תורה, מותר להצילו יחד עם תיקו, וכן תפילין עם נרתיקם, אף שיש בתוכם מעות.
ד. כתבי הקודש הכתובים בלשון הקודש, אף שנכתבו במיני דיו צבעוניים, מצילים אותם מהדליקה.
ה. ברכות, קמעים וכדומה, אף שיש בהם שמות ה' ופסוקים מהתורה, אין מצילים אותם מהדליקה.
ו. ספר תורה שהתחיל להמחק, אם נשארו בו שמונים וחמש אותיות מתוך מילים שלמות, או שנשארה פרשה שלמה, אף שאין בה שמונים וחמש אותיות ובתנאי שיש בה שם ה', קדושתו עליו, ומצילים אותו מן הדליקה.
ז. הגליונות החלקים של כתבי הקודש, אין מצילים אותם בשבת מהדליקה.
ח. כתבי קודש שנכתבו על ידי אפיקורסים, אין מצילים אותם מהדליקה או מדבר אחר המאבדם, ואפילו בחול.
ט. בזמן שהחכם דורש בשבת, אסור לאדם לקרוא בכתובים, מחשש שיימשך ליבו אחריהם ולא יבוא לשמוע את הדרשה.
י. אסור להציל מהדליקה דברים שאינם לצורך השבת, אפילו למקום שיש בו עירוב, מחשש שמתוך בהילות יבא לכבות את השריפה.
יא. ומותר להציל מזון עבור הסעודות שעדיין לא נאכלו בשבת, לו ולבני ביתו, ומזון לבהמותיו.
יב. חבית שנשברה בשבת, מותר להביא כלי אחד ולהציל לתוכו כדי צורכו לאותה שבת, אך אסור להביא כלים נוספים, מחשש שישכח ויעבירם דרך רשות הרבים.
יג. אם הזדמנו לו אורחים, מותר להציל יותר, כדי צורכם. ולא יציל ואחר כך יזמין אורחים, אלא תחילה יזמין אורחים, ואז יציל כפי צרכם.
יד. לאחר שהציל האדם פת שאינה נקיה, רשאי הוא לחזור ולהציל פת נקיה, אך לא להיפך.
טו. חל יום הכפורים ביום שישי, ונפלה דליקה, מותר להציל לצורך סעודות השבת. אך אם חל יום הכפורים ביום ראשון ונפלה דליקה בשבת, אסור להציל לצורך מוצאי יום הכפורים. וכן אין מצילים משבת ליום טוב, או משבת לשבת, כיון שבכל אלו יוכל לטרוח לאחר השבת ולהכין.
טז. השוכח פת בתנור בערב שבת, אסרו עליו חכמים לרדותה בשבת. אך אם אין לו מה לאכול, רשאי להציל משם מזון שלש סעודות, ואף אחרים, שאין להם מה לאכול, רשאים להציל לעצמם שיעור זה. ומכל מקום לא ירדה בכלי המיוחד לכך, אלא בסכין, דרך שינוי.
יז. ראוי לאדם להשכים ביום שישי לצורך הכנות השבת.
יח. מברך אדם על שתי ככרות בסעודת השבת, ובוצע על אחת.
יט. מותר לבצוע כמה ככרות מיד בתחילת הסעודה, ואין זה נראה כרעבתנות, כיון שעושה כן רק בשבת, לכבדה.
כ. אדם שהזדמנה לו פת של עירוב, ראוי שיברך עליה גם ברכת המוציא, מאחר ונעשתה בה מצוה אחת – תיעשה בה מצוה נוספת.
כא. חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת בלילה ושתים ביום.
כב. מותר להדיח בשבת קערות וכדומה, כל זמן שעתיד האדם לאכול פעם נוספת, אך לאחר כל הסעודות אסור להדיחן, כיון שבכך הוא מכין אותם לחול. אמנם כוסות וכלי שתיה מותר להדיח תמיד, כיון שבכל שעה עשוי האדם לשתות.
כג. יש לענג את השבת במאכלים המיוחדים לה, ומי שאין ידו משגת להכין מאכלים יקרים, אפילו אם מכין דבר קטן המיוחד לה, קיים מצוה זו.
כד. אסור לומר הלל בכל יום, אך יש מעלה באמירת פסוקי דזמרה בכל יום.
כה. יום הכפורים, שאין בו אכילה ושתיה, מצוה לכבדו בכסות נקיה.
כו. מי שמצויים לו בימות החול מאכלים ומעדנים כמו בשבת, יכבד את השבת בכך שישנה את זמן הסעודה, לשעה מוקדמת יותר או לשעה מאוחרת יותר.
כז. בתפילת ערבית של שבת יש לומר 'ויכולו', ואפילו יחיד אומרה.
כח. צריך אדם לסדר שולחנו בליל שבת אף אם אינו אוכל אלא כזית.
כט. וכן יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת, לסעודת מלוה מלכה, אף אם אינו צריך אלא לכזית.
ל. שתיית חמין ואכילת פת חמה במוצאי שבת, רפואה היא.
לא. אף שאסרו חכמים להציל בשבת מהדליקה יותר ממזון שלש סעודות] מותר להציל סל מלא ככרות, עגול של דבילה או חבית של יין, כיון שמוציא הכל בבת אחת. ומותר אף לאסוף בתוך הבית מאכלים רבים לתוך כלי אחד, ולהצילם יחד.
לב. מותר לכל אדם להציל מהבית הבוער מזון שלש סעודות, ואינו צריך להחזירם לבעל הבית, כיון שהנכסים העומדים להישרף נחשבים כהפקר. ואם הוא ירא שמים שאינו רוצה ליהנות מרכוש של אחרים אך אינו רוצה לעבוד בחינם- יכול להחזירם לבעל הבית, ונוטל ממנו שכר טירחתו.
לג. הצלת מזון מהדליקה שהותרה בשבת מזון שלש סעודות וכדומה] היינו רק לחצר שיש בה עירוב.
לד. מותר לאדם להציל מהדליקה את הכלים הדרושים לו לאכילת שלש סעודות אלו.
לה. מותר לאדם להציל מהדליקה את כל הבגדים שהוא יכול ללבוש, ואף יכול לפושטם ולחזור ולהציל בגדים רבים נוספים, דרך לבישה.
לו. מותר לפרוס עור של גדי, שאינו מקבל את האש, על גבי ארון עץ שאחזה בו האש, כדי שלא תתפשט בו האש.
לז. מותר לחצוץ בפני הדליקה בכלי חרס, ואף בחדשים מלאים מים, הממהרים להתבקע, כיון שגרם כיבוי בשבת מותר.
לח. טלית מקופלת שנאחזה בה האש, מותר לפושטה ולהתכסות בה, כדי שעל ידי זה תכבה האש. וכן ספר תורה שנאחזה בו האש, מותר לפותחו ולקרוא בו, כדי לגרום לו כיבוי.
לט. נר דולק שנשכח מערב שבת על גבי שולחן, מותר לנערו משם, אף שיתכן שיכבה. אך אם הניחו שם מדעתו, נעשה השולחן בסיס לדבר האסור, ואסור לנערו משם.
מ. נר המודבק מאחורי הדלת, אסור לפתוח ולסגור אותה כרגיל, כיון שבודאי יכבה בכך את הנר.
מא. אסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה, מחשש שתנשוב רוח שאינה מצויה ותבעיר את האש יותר, וגזרו כן אף במקום שאין נושבת עתה אלא רוח מצויה.
מב. אסור לומר לגוי לכבות בשבת את הדליקה, אך אם בא מעצמו אין צורך למונעו, ואף מותר לכתחילה לומר 'כל המכבה אינו מפסיד', כדי לרמוז לגוי שירויח אם יכבה.
מג. אסור לומר לישראל קטן לכבות את האש בשבת, ואף אם בא מעצמו לכבות יש למונעו מכך.
מד. נר הדולק בשבת, ויש חשש שתאחז האש בקורה הסמוכה, מותר להניח עליו כלי הפוך, באופן שלא תכבה האש.
מה. וכן מותר לכפות כלי על צואה של תרנגולים הנמצאת בחצר שאין דרים בה, כדי שלא יבא לשם קטן מחצר אחרת וישחק בה.
מו. צואת תרנגולים הנמצאת בחצר שדרים בה, מותר לסלקה משם בשבת.
מז. מותר לצוד או להרוג בשבת בעל חיים מסוכן, העשוי לנשוך ולהרוג, אף אם אינו רודף אחרי האדם.
מח. רוק מאוס המוטל על הארץ, מותר לדורסו לפי תומו.
מט. נחש או עקרב אם אינם ממיתים בודאות ואינם רודפים אחריו], מותר לדורסם לפי תומו, דרך הליכתו, ואם מתו אין בכך כלום.
נ. פמוטות קטנים מותרים בטלטול בשבת, אך גדולים, המוקצים מחמת חסרון כיס, אסורים בטלטול ויש מפרשים שאף בגדולים מותר].
נא. קרונות העשויים להולכת בני אדם, והם קטנים וניטלים על ידי אדם אחד, מותרים בטלטול בשבת ויש מפרשים שאף בגדולים מותר].
נב. גוי שעשה בשבת מלאכה עבור ישראל, כגון הדלקת נר או שאיבת מים, אסור לישראל ליהנות ממלאכה זו.
נג. גוי שהדליק נר לצורך עצמו, אף אם הוא מכיר את הישראל הנמצא שם, מותר לישראל ליהנות ולהשתמש לאורו.
נד. גוי ששאב מים עבור בהמתו, והוציא בכך את המים מרשות היחיד לרשות הרבים, והותיר מים, מותר לישראל להשתמש בהם, ובתנאי שאין הגוי מכירו, אך אם מכירו אסור, מחשש שירבה עבורו.
נה. גוי שליקט עשבים בשבת עבור בהמתו, ושייר, ואינו מכיר את הישראל, מותר לישראל לגרום לבהמתו ללכת ולאוכלם, אך אסור לו להעמידה במקום העשבים, לפי שעשבים אלו שנתלשו בשבת, מוקצה הם, ויש חשש שיבוא להאכילה בידים.
נו. עיר שיש בה ישראלים וגויים, ויש בה מרחץ הפתוח בשבת, אם רוב בני העיר גויים, מותר לרחוץ שם במוצאי שבת מיד. ואם רובם יהודים, הרי זה כאילו חיממו את המים עבורם, ואסור לרחוץ בה במוצאי שבת עד שיעבור זמן הראוי לחימום המים. וכן אם היו מחצה גוים ומחצה יהודים, אסור.
נז. נר הדלוק בשבת במסיבה של ישראלים וגויים, אם רוב גויים מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראלים, אסור.
נח. אסור לאדם להשכיר את בית המרחץ שלו לגוי, כיון שעושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים, ויחשבו הרואים שעושה זאת בשליחות היהודי.
נט. מותר לאדם להשכיר שדהו לגוי, כיון שאף אם יעבוד בו בשבת, יסברו בני אדם שעושה זאת בתורת אריס, ולא בשליחות היהודי.
ס. ישראל וגוי שנעשו אריסים בשותפות בשדה, אסור ליהודי לומר לגוי שיעבוד בשבת והוא יעבוד תמורת זאת ביום חול אחר, כיון שנמצא עובד בשבת בשליחותו. אך אם קיבלו מתחילה את האריסות על דעת כן שהגוי יעבוד בשבת ויהודי ביום אחר, מותר.
סא. אם לא התנו כן מתחילה, ואירע שעבד הגוי בשבת, לא יעשה עמו היהודי חשבון ויתחייב לעבוד תמורת זאת בימי חול אחרים, כיון שהרי הוא מגלה דעתו בכך שהגוי עבד עבורו באותן שבתות.
(ספר יוחסין)
